סיפורים [=

בפרק הקודם -

את האמת, מעיין לא ידעה למה היא עושה את זה. אחרי הכל היא אהבה את לירוי מאוד, בכל זאת, היא היתה החברה הכי טובה שלה הרבה שנים...זה פשוט שרצתה להתנקם על שהיתה צריכה להתחנן אליה כדי שתסלח לה. האמת היתה שהיא הפנתה את סתיו ל'מראות' רק כדי לנקום.

האם עשתה את הדבר הנכון?

לירוי ואלעד יצאו מ'מראות'?

לירוי וליאן יפגשו עם הוריהן?

פרק 18 - "fredom"

לינור הרגישה שהיא לא יכולה לשאת את זה יותר.

היא התגעגעה לליאור, היא הבינה שאותו היא אוהבת, ולמרות שטל הוא אהבת נעוריה היא לא מאוהבת בו.

היא כבר תיכננה את נאום הפרידה שלה, "זה לא אתה, זאת אני." - היא תגיד לו, "אני פשוט הבנתי שאני אוהבת את ליאור, אני לא רוצה לפגוע בך. זה לא מגיע לך."

השעה היתה 8 בערב, היא רצתה שהוא יבוא כבר. היא רצתה לדבר איתו, להגיד לו את זה כבר, להיפתר מהאבן הזאת.

-

ליאור ישב על הספה בדירתו ובהה במסך הטלוויזיה הכבוי.

כבר עברו חודשיים מאז אותה פרידה ארורה.

הוא לא הצליח לתפקד, וכמה שניסו לסדר לו בנות - כלום לא הלך, היא לא יצאה לו מהראש.

"צאי לי מהראש כבר" צעק והעיף את הכרית אל הריצפה, לכיוון הטלוויזיה.

"היי.." התקרבה דורית וחיבקה אותו, "תירגע, יפה שלי...הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך."

"כלום לא יהיה בסדר, את לא מבינה?" הביט בה, "אני לא מצליח לעשות כלום בלי לחשוב עליה, היא בראש שלי כל הזמן..."

היא רק חיבקה אותו ולחשה באוזנו מילות עידוד.

-

"אבי.."

"ממ?"

"אתה שומע את זה?" שאלה מיכל

"את מה?" שאל בעייפות וחוסר עניין

"הרעשים האלה." אמרה והצמידה את אוזנה לקיר.

הוא התקרב ועשה כמוהה. הוא גם שמע רעשים.

"מה..מה זה?" שאל

"אני לא יודעת" מילמלה, "אני כבר קמה לילות שומעת את הרעשים האלה."

הם הצמידו את אוזניהם חזק יותר, מתאמצים להקשיב.

-

"לירוי, את לא מבינה שזאת הדרך היחידה שלך לצאת מפה??" אמר אלעד

"אני לא משאירה אותך פה לבד, אתה לא מבין?" השבתי, "זה אפילו לא נתון לוויכוח, אלעד."

"אבל אל תהיי עקשנית, אני יכול להסתדר לבד. את..כל החיים לפנייך, למה שתתבזבזי במקום כזה?"

"הארוסה שלך בחוץ, אתה עומד להיות אבא, עוד אין לך 22, גם החיים שלך לפניך, למה שאתה תתבזבז כאן?"

"זה לא אותו דבר. לך יש סיכוי לברוח, לי אין."

"יש לנו אותם סיכויים" אמרתי, "אם אתה לא יוצא מפה, גם אני לא יוצאת."

"לירוי, את יוצאת, ועכשיו. אין זמן אחר." אמר.

-

לירוי. השם נחרט היטב בזיכרון של שניהם, ככה קראו לילדה שנעדרה.

ככה קראו לבת שלהם.

"א..את שמעת את זה?" אמר אבי

מיכל הינהנה, "זאת הבת שלנו בצד השני." המשיך אבי

"אתה מבין מה זה אומר?" שאלה מיכל

"היא בחיים..מיכל, היא בחיים! לירוי שלנו בחיים.." אמר בשמחה, והתקרב לקיר.

"לירוי?" קרא

-

אני ואלעד המשכנו להתווכח אם אני יצא או לא כשלפתע שמעתי שקוראים בשמי.

"לירוי?" נשמע קול של גבר

"אתה שמעת את זה?" שאלתי

"את מה?" שאל אלעד

"את זה..מישהו קרא בשמי."

"את מדמיינת מאמי, מספיק."

"לא אני לא, אני שומעת, קוראים לי."

"מאמי, די, זה פסיכולוגיה הפוכה, אני קראתי על זה איפשהו...אף אחד לא קורא לך." אמר

"כן, אתה צודק. יכול להיות שדמיינתי."

-

"לירוי?" הוא המשיך לקרוא לי, לא מאבד תקווה.

"זה חסר טעם, אבי. היא לא שומעת." אמרה מיכל

"היא תשמע, אני בטוח." אמר אבי והמשיך לקרוא לי.

בשלב מסויים הוא נחלש והתיישב על הקרקע.

ככל שהוא קרא לי יותר, הרגשתי מוזר יותר.

ולכן, החלטתי, שאם הוא יקרא לי עוד פעם, אני אענה ולא משנה מה אלעד יחשוב.

-

"לירוי?" הוא ניסה בפעם האחרונה כשהרגיש שתמו כוחותיו

"מי זה?" נצמדתי לקיר ועניתי, מנסה לשמוע.

"זה..אבי, מהתא ליד." אמר ועל קולו נשמע שהוא מחייך

"אני מכירה אותך?" שאלתי

"לא ממש.." אמר, "אני גם לא ואני יודע שלא תאמיני, אבל אני נמצא פה עם אשתי, מיכל, כבר 15 שנה. כולם חושבים שנהרגנו בתאונת דרכים."

הלב שלי פעם בחוזקה, אלעד הביט בי וסימן לי להמשיך לשוחח, "אבי, מה..מה השם משפ' שלך?" שאלתי

"פרץ." ענה, "אבי ומיכל פרץ."

"ההורים שלי..." מילמלתי בשקט

"מה?" אמר, "אני לא מבין אותך.."

"גם..גם להורים שלי קראו ככה." אמרתי

"לירוי? לירוי, את שומעת אותי?" נשמע קול של אישה

"כן..מי את?" שאלתי

"אני מיכל" ענתה, "אמא שלך"

"אמא שלי?" אמרתי

"כן." על קולה נשמע שהיא מחייכת, "אמא שלך."

"אבל..זה לא יכול להיות, הוריי נהרגו בתאונה לפני 15 שנה." אמרתי

"לא נכון" מיהרה להשיב, "אנחנו בחיים. לא נהרגנו."

"אמא..זאת באמת את?" שאלתי ודמעות הציפו את עיניי

"כן, מותק. זאת באמת אני." אמרה ודמעות הציפו את עיניה.

"אמא, תוציאי אותי מכאן, אני מרגישה שאני מתחרפנת." בכיתי

"תקשיבי לבחור שאיתך" אמר אבי, "הוא יודע מה הוא אומר. אני מכיר אותו, אלעד, בחור טוב."

הבטתי עליו וחייכתי, "הוא גם חושב כמוך"

"את יודעת מה זה אומר" אמר אלעד

השפלתי את מבטי, "זה אומר לעזוב אותך כאן לבד"

"ולהציל את עצמך" אמר

"אני מוכנה."

"מה?" שאל לא מבין

"נלך על זה" אמרתי

"אני לא מבין"

"מה יש פה לא להבין?" שאלתי, "אמרתי שנלך-על-זה, יותר פשוט מזה?"

"לא," חייך, "את זה הבנתי. מה שלא הבנתי זה מה גרם לך לשנות את דעתך."

"אני לא מסוגלת להיות כאן יותר." אמרתי

"אם ככה, הערב עושים את זה. הערב זה קורה."

"אתם בטוחים שאתם רוצים לעשות את זה?" נשמע קול מהכניסה של החדר.

הסתובבנו במהירות לשמע הקול, ניר עמד שם.

'פאק' מילמלתי, 'הסתבכנו'

"מ..מה? ל..לא." אמרתי בגמגום קל

"זה בסדר, מתוקה." חייך, "אין צורך בשקרים. אני אעזור לך."

"אבל.."

"את זוכרת שדיברנו פה ואמרת לי שאת לא יכולה להיות עם אדם שאוהב לגרום לאנשים לסבול ואמרתי, מי אמר שאני אוהב? וככשאלת מה ז"א לא רציתי לענות לך?" שאל, הינהנתי. "הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה לשקר לעצמי יותר, אני מודע לעונש שאני יקבל אבל כל עוד המקום הזה יסגר, זה לא מעניין אותי." הסתכלתי בעיניו, ראיתי שהוא כנה.

"א..אתה יכול?" שאלתי

"רק אם את רוצה" אמר

הינהנתי.

"תהיי מוכנה ב12" אמר ויצא מהתא.

"אוקי..." אמר אלעד והביט בי, "מה זה היה עכשיו?!"

"אין לי מושג" גיכחתי, "והאמת?לא מזיז לי. בקרוב, אנחנו בחוץ..."

"מה ז"א?"

"חכה ותראה." אמרתי עם חיוך קטן

-

ב10 טל חזר.

הוא ישב בבר השכונתי, חושב על הזמן האחרון.

איך הוא ולינור התרחקו ככה?

הוא רצה לתקן את זה, להחזיר את הרגשות לפעם.

"היי מאמי" התקרב אליה כשחזר הביתה

"היי" אמרה ביובש והרחיקה אותו ממנה

"קרה משו'?" שאל והתפלל שזה לא מה שהוא חושב

"לא קרה כלום, זה רק ש...אני הבנתי משו' שאני לא יודעת איך לא הבנתי קודם." אמרה בעצב

"מה הבנת מאמי?" שאל, מנסה להישאר מרוכז.

" שאני אוהבת אותך מאוד, מאוד...אתה האהבה הראשונה שלי," אמרה והוא התקרב בחיוך כדי לנשק אותה, אבל היא הרחיקה אותו ממנה,  "אבל..אני לא מאוהבת בך. אני תמיד אזכור אותך בתור האהבה הראשונה והמוזרה שלי." חייכה, "אבל היחיד שאני באמת מאוהבת בו הוא ליאור." אמרה לינור, "הוא לא יצא לי מהראש מאז שנפרדנו."

טל נאנח ונשען לאחור, "תראי, לינור...אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתרגישי רע איתי, אני רוצה אותך מאושרת. ואם אני לא אוכל להסב לך את האושר הזה, אלא ליאור, אז אני לא אהרוס לך את זה. רק..אני רוצה שתבטיחי לי דבר אחד." אמר טל ודמעות הציפו את עיניה של לינור, "מה מאמי?"

"תבטיחי לי שתהיי מאושרת, כל השאר לא חשובים לי..." אמר, "אני רק רוצה שתהיי מאושרת."

"אני מבטיחה לך" חייכה וחיבקה אותו, הם הרגישו את החולצות שלהם מתרטבות, מאושר, מצער..אבל ידעו שזה הדבר הנכון ביותר בשביל שניהם. לאחר שנרגעו, שתו כוס קפה ודיברו.

-

השעה היתה רבע ל-12. הייתי חסרת סבלנות.

היו לי פרפרים בבטן.

פחדתי, ליתר דיוק, רעדתי. כמעט התחרטתי.

בדיוק ברגע שהחלטתי לפרוש, ניר הגיע, מחייך.

"מצטער על האיחור" אמר, "הייתי צריך להמציא תירוץ לאן אני הולך" התנצל

"זה בסדר" אמרתי בלחץ

"מפחדת?" שאל

"רואים?" חייכתי

"קצת." אמר, "אין לך מה. אני איתך. עוד 10 דק' בדיוק את כבר לא פה."

נכנסנו לעליית הגג, והוא פתח דלת קטנה שהיתה ליד הקיר, ירדנו במדרגות, פנס רחוב האיר באורו החלוש.

נעמדתי על גל אבנים, קפיצה אחת ואני מחוץ ל'מראות'.

"הגענו." אמר ניר

הינהנתי בראשי.

"מילאתי את חלקי." אמר, "שיהיה לך בהצלחה בהמשך..." הסתובב ללכת

"ניר?" קראתי לו, הוא הסתובב, "תודה."

הוא הינהן וחזר מאותה הדרך.

כעבור 30 דק' הליכה בחושך מלחיץ, הגעתי לאזור שאני מכירה.

הרגשתי מסריחה. לא הייתי רגילה לחיים כאלה.

מצד שני, חשבתי על זה שאני עכשיו חופשיה, ויש הרבה אנשים שכלואים ב'מראות', אני חייבת להוציא אותם משם. אמרתי לעצמי, את אבא, את אמא, את אלעד...

לא ידעתי לאן ללכת, לבית לא יכולתי, השעה היתה מאוחרת ובטח הדלת נעולה.

את זוהר לא רציתי להעיר.

ולמען האמת, רציתי להיות עם ירין.

הוצאתי את הפלאפון מהכיס והדלקתי אותו.

נשאר לי פס אחד של בטריה, מסתבר שמשתלם להיות עם פלא כבוי בכיס.

חייגתי לירין.

"הלו?" הוא ענה בקול עייף

הלב שלי דפק בחוזקה, "ירין?" שאלתי

"לי..לירוי?" שאל והתרומם מהמיטה, כאילו לא ישן ברגע זה.

"כן." אמרתי בשקט, "אני..יכולה לבוא אליך?" שאלתי, "אנחנו צריכים לדבר"

"ב..בטח." אמר

"תודה"

"בכיף מאמי"  אמר, "איפה את?"

"שני רחובות מהבית שלך" אמרתי

"אני יורד" אאמר וניתק את הטלפון

ליבי הלם בחוזקה, עם כל צעד שעשיתי הפרפרים רק התחזקו.

-

ירין קם במהירות, שטף פנים, ציחצח שיניים התלבש וירד במהירות.

כל צעד שעשה הרגיש לו כנצח, הוא רצה לחבק ולנשק אותה, להגיד לה כמה הוא אוהב.

"ירין.." אמרתי בשקט

"לירוי..." אמר גם הוא

התקדמנו אחד לשני ופשוט התחבקנו.

חיבוק ארוך וחמים, חיבוק של געגוע, חיבוק שמראה על אהבה...

-

בפרק הבא הכל מסתבך...

שני הפרקים האחרונים - בקרוב ...

מקווה שאהבתם.

רציתי לשאול -

איזה סיפור אתם מעדיפים שאכתוב?

על בני-נוער או מבוגרים?

מה אתם אוהבים יותר?

אשמח אם תכתבו לי בתגובות.

אוהבת מלא