בפרק הקודם :
ניסיתי להתנגד ללא הצלחה, הם היו חזקים ממני.
לבסוף, אחד מהם נתן לי להריח חומר מרדים והתעלפתי.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתוך חדר חשוך, קשורה במיטה.
ניסיתי להתנגד ללא הצלחה.
"מי אתם?" צעקתי, "למה אתם עושים לי את זה?"
לבסוף, נכנס אחד החוטפים לחדר ואמר, "את רוצה לדעת למה? תשמעי סיפור..."
פרק 16 - "סיפור מטורף" :
"לא רוצה לשמוע סיפור" צעקתי, "אני רוצה שתגיד לי למה לעזאזל אני נמצאת כאן!"
"אם תשמעי את הסיפור תביני לבד, לירוי. אני מניח שאת חכמה כמו שאת יפה."
השתתקתי. "הסיפור שלך לא מעניין אותי, אני רוצה לצאת מהמקום הזה ואני רוצה לצאת מכאן עכשיו" צעקתי וניסיתי לקום בכוח
"חבל על הזמן שאת מבזבזת" אמר באדישות, "רק נס יציל אותך מהמקום הזה."
"חתיכת חרא, תשחרר אותי!" צעקתי
"לפני שנתיים, באה לפה מישהי בגיל שלך, קראו לה נופר." התחיל לספר, "היו לה בעיות כספיות, היא לא הסתדרה עם ההורים, מה שכן, היה לה חבר מדהים. היא לא הגיעה לו, חצי שנה אחרי שהגיעה לכאן היא ניהלה רומן עם הפאקינג בוס שלנו...היא עזרה לנו בהמון דברים. היו לה ידיעות נרחבות בכל נושא שרק תרצי, כל מה שלא ידעת - היא ידעה.
היא מעולם לא היתה שאפתנית ועם זאת, מעולם לא התנגדה לכסף.
חודשיים לאחר מכן, אביה נורה בדרכו לעבודה. איש לא ידע על ידי מי, חוץ ממנה, ועכשיו גם ממך..."
"למה..למה אתה מספר לי את זה?" שאלתי מבולבלת
"למה?" חייך, "מפני שלא תחיי כדי לספר על כך."
"די, ניר. עזוב אותה." אמרה בחורה שנכנסה עם מגש ובתוכו קצת אוכל וכוס שתיה, "קחי, זה בשבילך." פנתה אליי
"אני לא צריכה את האוכל שלכם, אני רוצה רק לחזור הביתה..." אמרתי בבכי
"אני לא יכולה לעזור לך בזה." אמרה, "כשתרצי לאכול, תקראי לי."
-
"גלי, אנחנו מוכרחים לדבר." אמר דורון כשחזר מעבודתו.
"על מה?" שאלה תוך כדי שלגמה מהקפה.
"על הדבר הגדול שאת מסתירה." השיב
"על..על מה אתה מדבר?" שאלה בתמימות
"נו באמת..אל תיתממי, לא בפניי." אמר דורון, "ואם את מתעקשת, אני מדבר על אבי ומיכל, ההורים של ליאן ולירוי פרץ."
"א..אתה יודע?" שאלה בהלם, מעולם לא חשבה שיגלו את זה.
דורון הינהן.
"כמה זמן?" שאלה
"כבר ארבע שנים." השיב.
"ארבע שנים שאתה יודע ולא אומר לי מילה?!" שאלה בהלם
"מה רצית שאני יגיד ? אני יודע שאבי ומיכל אצל האחות הפסיכית שלך ??" שאל בציניות, "נו באמת!"
"ליאן יודעת?" שאלה גלי
"לא, גלי. ליאן לא יודעת, אבל אני מניח שהגיע הזמן שהיא תדע. את לא חושבת כך?" שאל דורון
"לא, דורון. תעזוב אותה, תן לה להמשיך לחשוב שהוריה מתו בתאונה, זה הכי טוב לכולם."
"הכי טוב למי?" שאל, "לך? לאחות הפסיכית שלך?"
"דורון, אתה יודע שגם אם הייתי רוצה לעשות משו' אני לא יכולה, אין לי השפעה על עינת, ואתה יודע את זה!"
"גלי, אני רוצה שיהיה לך ברור : אם תוך שבוע את לא מספרת לליאן את האמת אודות הוריה, אני עושה את זה." הוא קם מכסאו ונכנס לחדר השינה.
-
לילך ודור ישבו בביתם ושתו כוס קפה, הם היו מודאגים מעט.
לירוי עוד לא חזרה הביתה ולא דיברה איתם כל היום, הם ידעו שהם לא הוריה האמיתיים אבל גם ידעו שהיא מודיעה להם איפה היא נמצאת כל הזמן.
"אל תילחצי", ניסה דור להרגיע את אישתו.
"איך אני יכולה? לא שמענו ממנה מהבוקר.." ענתה לילך, "לירוי שלנו תמיד היתה אחראית והודיעה לנו היכן היא בכל רגע."
"בואי," אמר, "נתקשר לליאן ונסיר דאגה מליבנו."
הוא חייג את מספרה וחיכה לתשובה.
"הלו?" ענתה ליאן
"שלום, ליאן? אני דור. אביה של לירוי, היא לא הגיעה הביתה ורציתי לדעת אם היא אצלך." אמר
"היא לא אצלי, הייתי בטוחה שהיא אצלכם, היא היתה אמורה לבוא אליי היום אחרי בצפר אבל היא לא הגיעה ולא הודיעה, חשבתי שמשהו השתבש והיא עם חברותיה." אמרה בדאגה
"היא לא אצלה" אמר דור והביט בלילך שהחלה לבכות מדאגה.
"תודה, ליאן. אני אצלצל לחברותיה." אמר דור
"אוקיי, ותעדכן אותי בבקשה במה שקורה." ביקשה ליאן וניתקה את הטלפון.
דור התקשר לכל חבריה ונענה לשלילה ועם זאת קיבל הצעות רבות לחיפושים אחריה.
הוא התקשר לבסיס של לירן וביקש לדבר איתו.
"אבא?" קרא מופתע
"מה שלומך, בן?" אמר דור
"בסדר, מה איתך? מה עם אמא, לירוי?" שאל
"אני ואמא בסדר, אבל לירוי נעלמה." אמר בשקט
"מה..מזאת אומרת נעלמה?" שאל מופתע
"אנחנו לא יודעים איפה היא, תוכל לחזור הביתה לעזור בחיפושים?"
"מה? ברור שאוכל!" אמר לירן וניתק
-
"מה קרה בובי?" שאל גיא וחיבק את ליאן
"אחותי נעלמה." אמרה ודמעות החלו לזלוג
"מה ז"א נעלמה?"
"לא יודעת, נעלמה. היא לא בבית ולא אצל אף אחד..." בכתה
"די נוני, היא תהיה בסדר.." אמר גיא בדאגה וחיבק אותה אליו
"ואם לא?"
"אל תחשבי שלילי" ביקש
-
דפיקות רמות נשמעו בדלת התא.
"מי זה?" שאל בקול
"אני." אמרה בקול חד
"מה את רוצה?"
"אל תדבר אליי כך, אני עדיין אחראית עליך." אמרה
"לכי לעזאזל." הוא פתח את הדלת ונשכב על המיטה, רעייתו היתה במיטה לידו.
"הבאתי לכם אוכל." אמרה והניחה את המגש על השולחן.
"תודה" אמרה בקול שקט ולגמה מעט מן המים.
-
נשכבתי על המיטה בוכה.
רואה איך החיים שלי נהרסים ואיני יכולה לעשות דבר.
כבר מאוחר, חשבתי, בטח מחפשים אחריי.
"אל תזוז" נשמעה צעקה מבחוץ ודלת התא נפתחה.
לבפנים נכנס גבר בשנות ה-30 המוקדמות של חייו, ואיתו בחור בן 20, גבוה וחסון, מעט קשוח.
"זה השותף שלך" אמר ודחף אותו לבפנים
"שותף?" גיחכתי, "מה זה פה, בית כלא?"
הוא התעלם מהשאלה ששאלתי ויצא תוך כדי שנעל את הדלת, לא לפני שצעק מבחוץ, "תתנהגי יפה, אחרת דברים יקרו.."
השתתקתי למשמע האיום והתכנסתי בתוך עצמי.
הבחור שהכניסו לחדרי ישב מולי, כשגבו נשען על הקיר וראשו בין רגליו.
ישבנו בשקט חצי מהלילה, אף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם, כל אחד היה שקוע במחשבות שלו.
לבסוף, בארבע לפנות בוקר, לא יכולתי יותר ונשפכתי.
כשהתעוררתי, ראיתי את אותו הבחור מאתמול מביט בי.
"בוקר טוב, פרינססה." אמר
"בוקר טוב" אמרתי בשקט והבטתי סביבי, כשקלטתי איפה אני, נזכרתי באתמול והתחלתי לבכות.
לא רציתי להיות פה יותר. רציתי להיות בבית, עם ליאן, עם שירה, עם זוהר...עם ירין.
הוא רק ישב שם והביט בי, ראו עליו שהוא לא רגיל למצבים כאלה.
"היי, אל תבכי" אמר והתקרב אליי, "אני לא יכול לראות אישה בוכה."
"אבל..אני לא יכולה להפסיק" אמרתי בקול רועד, "אני אפילו לא יודעת למה אני פה! מה זה המקום הזה בכלל?"
"'מראות'." אמר לי, "אבל 'מראות' זה כנופיית רוצחים, לא?" שאלתי
"כן," אמר לי
"אז מה לעזאזל אני עושה פה?" שאלתי, "מה לעזאזל אתה עושה פה..."
"האמת, אין לי מושג למה את פה. אני פה כי אני אידיוט." אמר בקול שגרם לי להסתקרן ולהביט בו
"אידיוט? למה?" שאלתי
הוא הפנה את מבטו ממני לעבר נקודה לא ברורה בקיר, "הייתי חלק מהאירגון הזה פעם." אמר, "פרשתי.. לפני שנה וחצי. וממראות כמו שהבנת, אי'פשר לברוח, בסופו של דבר הם תפסו אותי."
"למה..למה פרשת?" שאלתי
"כי לא רציתי להיות מעורב בזוועה הזאת, נכנסתי לכאן בניגוד לרצוני." אמר, "משו' שהתחיל כמשחק."
"משחק?"
"כן." ענה, "התערבתי עם חברים שאני יצליח להסתנן לכאן."
"הרי זה מטופש!" אמרתי בחרדה, "מה חשבת לעצמך שעשית את זה?"
"לא יודע." השיב, "אני עוד יותר לא מבין למה שיקמתי את חיי אחרי שפרשתי."
"מה ז"א?"
"עמדתי להתחתן. יש לי ארוסה מתוקה, יפהפייה אמיתית." אמר, "היא אהבה אותי מאוד ואני אותה, היא בהיריון."
"וואו.." אמרתי, "ו..מה הולך לקרות?"
"לא יודע" אמר, "וזה חסר תקווה לחשוב שנצא מפה."
בתגובה לתשובתו התחלתי לבכות, אני לא אחת שבוכה מכל דבר אבל חירפן אותי שאני נמצאת במקום בלי לדעת למה.
מחשבות רבות עלו לי לראש.
לא ידעתי מה לעשות.
"היי" אמר והביט בי, "על מה את חושבת?"
"על זה. חייבת להיות דרך לצאת מהמקום הזה."
"גם אם תהיה, זה חסר תקווה." אמר וניפץ את האשליות שלי.
-
ירין ישב במיטתו וחשב על דנה.
איך קרה שהוא הפסיק לאהוב אותה?
את דנה, האחת והיחידה שלו, האהבה שלו, זאת שהחזיקה פאקינג שלוש שנים.
זאת שחשב שהיא שלו לתמיד.
איך הוא יספר לה על לירוי?
הוא אפילו לא הספיק להכיר אותה.
לירוי... הוא נזכר איך היא התעצבנה עליו כשנתקל בה, ואיך השתתקה כשהביטה בעיניו.
"היא כ"כ יפה.." סינן בלחש
זה לא בסדר. חשב לעצמו, אבל מה הוא כבר יכול לעשות?
כשהאהבה נגמרת, אי אפשר להחזיר אותה.
הוא נכנס למקלחת ואח"כ נכנס לישון.
-
עידן שכב במיטתו והביט בשעון, השעה היתה 22:59 , הוא הסתובב לצד השני ולא הצליח להירדם.
השיחה עם דור, אביה של לירוי, לא יצאה לו מהראש, במיוחד מילים מסוימות :
'לירוי נעלמה. אם ידוע לך משו' עליה, תעדכן אותנו, בבקשה, זה חשוב.'
מה אם קרה לה משו'?
לא, לא, לא, חשב. מספיק להיות פרנואיד, לא קרה לה כלום, היא בסדר. היא נמצאת אצל אחותה, אצל זוהר...
ואם לא? חשב ונכנס לפאניקה.
הוא לא הצליח לדמיין את החיים שלו בלעדיה.
ואם אני יאבד אותה?! חשב לעצמו., הוא לא רצה שזה יקרה.
עד שהסכימה להיות שוב שלו.
טוב, לא בדיוק הסכימה, אבל ביקשה לקחת את זה לאט.
'שלא יקרה לה כלום' ביקש ונרדם.
-
"נו...די, אל תהיי ככה." ביקש
"אז איך אתה רוצה שאני אהיה?" שאלתי, "מאושרת, שמחה? אני מצטערת לאכזב אותך, אבל אני לא יכולה."
"אוף, נו די. אני אנסה למצוא דרך להוציא אותך מפה, אני מבטיח." אמר
"להוציא אותי?" שאלתי, "ומה איתך?"
"אני..אני לא רוצה לצאת מפה." אמר, "בשביל מה? זה חסר טעם, הם ימצאו אותי שוב, ואם זה יקרה שוב זה יהיה יותר גרוע."
שררה בינינו שתיקה של כמה דק'.
"מה?" שאלתי כשראיתי אותו מביט בי.
"כלום, חשבתי על משו'."
"על מה?"
"תראי איך אנחנו מדברים ועוזרים אחד לשני בלי לדעת איך קוראים לכל אחד."
"כשחושבים על זה, אתה צודק." אמרתי והבטתי בו.
"אז..איך קוראים לך?" שאל
"לירוי, ולך?"
"אלעד." ענה וחייך אלי, "נעים מאוד, רשמית."
"גם לי." חייכתי בחזרה.
"מה השעה?" שאל פתאום
הבטתי בשעון שבפלאפון ועניתי, "12:45"
"מאוחר." אמר
"מאוחר...כאילו שאנחנו מאחרים לאנשהו." אמרתי בשקט
"די, לירוי. יהיה בסדר, מותק. באמת, אני מבטיח." הוא חיבק אותי בפעם הראשונה ונשכב בריצפה.
"אלעד?" קראתי לו אחרי 10 דק' בערך.
"ממ?" ענה
"אתה יכול...לגרד לי ביד?" שאלתי, "מהבוקר אני מנסה ולא הולך לי..."
"בטח" ענה וקם, "הבני זונות קשרו אותך חזק."
"אני מרגישה." אמרתי בשקט, "תודה."
הסתובבתי לצד ועצמתי עיניים, מנסה להירדם.
לאחר ניסיונות רבים, נרדמתי.
-
בשבע בבוקר השעון המעורר צלצל אצל זוהר.
היא קמה, התארגנה לבצפר, לקחה תיק ופלאפון וירדה למטה, היא שתתה, לקחה סנדוויץ' וכסף ויצאה.
היא הגיעה לכיתה והניחה את התיק במקום.
שירה נכנסה לכיתה ואמרה בוקר טוב.
"היי" אמרה זוהר
"שמעת מה קרה?" שאלה שירה
"על לירוי?" שאלה זוהר
"כן." אמרה שירה
"שמעתי." אמרה בקול שקט.
"את חושבת שקרה לה משו'?" שאלה שירה
"אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה." אמרה
"אני מכירה אותה רק כמה ימים ואני כבר אוהבת אותה, אני מקווה שהיא תהיה בסדר."
"היא תהיה, היא חייבת להיות." אמרה זוהר
ירין נכנס בסערה לכיתה, "זה נכון?"
"מה נכון?" שאלו זוהר ושירה ביחד
"לירוי נעדרת. זה נכון?" חזר
"כן." אמרה זוהר בלחש
הוא התקשה לבלוע את הרוק. "כמה זמן?"
"מאתמול אחרי בצפר." אמרה שירה
"יש חשד, משו'?" שאל
"כלום" אמרה שירה בעצב
"ההורים שלה הודיעו למשטרה?" שאל
"לא יודעת." אמרה זוהר, "לא חשבתי על זה."
"תבררי." ביקש
"שניה" אמרה והוציאה את הפלאפון.
"הלו?" ענתה לילך.
"היי, לילך, מה שלומך? זאת זוהר."
"יהיה טוב מתוקה, מה איתך?" שאלה
"בסדר. רציתי לשאול אותך משו'." אמרה זוהר
"תשאלי מותק." אמרה
"הודעתם למשטרה על לירוי?" שאלה
"כן, הם אמרו שמתחילים לחפש רק אחרי 48 שעות."
"מה 48 שעות, הם דפוקים?" שאלה בכעס
"זה מה שאמרו לי היום." אמרה לילך
"אי אפשר לחכות 48 שעות, לילך." אמרה זוהר
"אני יודעת." נאנחה, "מה את מציעה לעשות?"
"את יודעת איפה הפארק הציבורי?" שאלה זוהר
"כן, ליד הבית שלי."
"יופי, תהיי שם ב12 בדיוק." אמרה זוהר, "אני יביא תגבורת ונתחיל לחפש, אי אפשר להשאיר את זה ככה."
"בסדר, חמודה." אמרה לילך, "תודה על הכל."
"שטויות לילכי, תביאי גם את תגבורת."
"אני יביא." אמרה, "להתראות."
זוהר ניתקה את הטלפון.
"נו?" שאלו שניהם
"נפגשים בפארק ב12 ומתחילים לחפש אותה, המשטרה לא יכולה לעזור אלא אם עברו 48 שעות."
"אחלה, ברבע ל-12 נפגשים בכניסה." אמר ירין ויצא
הוא לא ידע למה הוא עושה את זה, טוב, בעצם הוא ידע...
הוא אהב אותה, הוא אהב אותה כ"כ...
את חייבת להיות בסדר. חשב והתחיל לגייס תלמידים לחיפושים.
-
המורה לתנ"ך נכנסה לכיתה וחיפשה בעיניה את לירוי.
"איפה לירוי?" שאלה
"לא שמעת?" שאלה שירה
"שמעתי מה?" שאלה המורה
"יש לי משו' לבקש מכם." נעמדה זוהר
כולם השתתקו וחיכו לשמוע אותה.
"לירוי נעדרת כבר מאתמול אחרי בצפר, ההורים שלה דואגים בטירוף והמשטרה לא יכולה לעזור בחיפושים עד מחר. אנחנו לא יכולים להשאיר את זה ככה, חייב לחפש אותה. אני מבקשת מכם, מי שיכול לבוא ולעזור לנו לחפש אותה, שיהיה ברבע ל-12 בשער, זה חשוב."
"מה?" נשמעו צעקות מכל כיוון בכיתה, "מתי? תסמכי עלינו" וכו'
"אני..באמת מצטערת, לא ידעתי." אמרה המורה והתחילה ללמד.
אף אחדד לא באמת היה מרוכז, בכל זאת, לירוי נעדרת.
-
"מה זה?" קמתי בבהלה, "מה קרה לך בפנים?"
"חיפשתי דרך להוציא אותך מכאן ותפסו אותי." אמר אלעד באדישות
"בני זונות...מה הם עשו לך?"
"זה לא חשוב עכשיו." אמר, "מה שחשוב זה שמצאתי דרך לצאת מפה."
"איזה דרך?" שאלתי
"תקשיבי.." אמר והתחיל להסביר לי.
"מה? אין סיכוי...אתה מטורף." אמרתי
"מטורף, אבל זאת הדרך היחידה." אמר, "אז מה את אומרת?"
"אני אומרת שאין מצב."
"אז אין לי מה להציע לך." אמר אלעד והשתתק.
לפתע שמענו את הדלת נפתחת, וניר עמד בפתח עם שני מגשים עם אוכל.
הוא הביא לנו והתיישב לידי בקצה המיטה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי
"אל תהיי תוקפנית כ"כ, את לא רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" שאל
השתתקתי והוא המשיך, "בקיצור, נופר החליטה שלא מתאים לה להמשיך ב'מראות' ולא הבינה שמי שנכנס לארגון הזה – לא יכול לצאת ממנו. כולם חושבים שהיא נהרגה בתאונת פגע – וברח כי הם ראו אותה מדממת על הכביש, היא היתה גוססת. כמה ימים לפני תפסנו אותה והבאנו אותה לפה, היא היתה בדיוק פה," אמר, "במיטה הזאת. עשינו לה מה שעשינו לה, היא נורתה, וזרקנו אותה מהמכונית במקום הומה כדי שימצאו אותה מהר והיא תוכל להיפרד ממי שרצתה, אז אי אפשר להגיד שלא יצאנו בסדר בקטע הזה.
אז מה אני מנסה להגיד לך? " אמר , "את פה בגלל שחבר שלך התחיל לרחרח וזה לא מתאים לנו. הוא קרוב לאמת, ואם היא תתגלה הרבה דברים השתנו."
"הוא כבר לא חבר שלי." אמרתי
"אוו נפרדתם? לא נורא, את כוסית, בטוח תמצאי מישו' אחר."
"בקיצור, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי
"שתדברי איתו." אמר, "תבקשי ממנו להפסיק לרחרח סביב הרצח של נופר, כי זה לא יגמר בטוב."
הוא הוציא פלאפון והושיט לי אותו.
-
כולם עמדו בכניסה לבצפר ויצאו לכיוון הפארק הציבורי, גם שם היו הרבה אנשים.
"היי" אמרה לילך, "אלה האנשים שהצלחתי לגייס."
"אוקיי, תתחלקו לקבוצות של 10 וכל קבוצה תחפש באזור אחר. ב8 נפגשים פה." אמרה זוהר
כולם התחלקו לקבוצות של 10 והתחילו בחיפושים.
-צלצול הפלאפון של עידן-
"הלו?" ענה
"עי..עידן?"
"ליר, יפה שלי? את בסדר?" שאל כולו מרוגש
כל הקבוצה הצטופפה סביבו.
"לא כ"כ." אמרתי ודמעות הציפו את עיניי.
"איפה את?" שאל
"אני..לא יכולה להגיד." אמרתי, "יהרגו אותי. הביאו לי להתקשר אליך רק כדי שאני יגיד לך להפסיק לרחרח סביב הרצח של נופר. "
"מה? איך הם יודעים?" שאל
"מאיפה אני יודעת את זה?" אמרתי, "אבל יכולת לפחות להגיד לי, אתה לא חושב?"
הוא נאנח, "אני יודע, אני מצטער." אמר
"ביי." ניתקתי את השיחה
"מה היא אמרה?" שאלה זוהר
"לא הרבה, רק שהיא לא יכולה להגיד איפה היא נמצאת כי יהרגו אותה ועוד משו' שהוא ביני לבין מעיין."
"מה שאני חושב שזה?" אמר מעיין
"כן, אחי." ענה עידן.
"מה קרה?" שאל כשהתרחקו קצת
"היא אמרה שנתנו לה להתקשר אליי כדי להגיד לי להפסיק לרחרח סביב הרצח של נופר ושהיא לא יכולה להגיד איפה היא כי יהרגו אותה, נראלי שהיא בכלל לא יודעת איפה היא..."
"פאק" אמר מעיין, "אתה חושב על מה שאני חושב?"
"על מה אתה חושב?" שאל עידן
"היא לא יודעת איפה היא נמצאת, ביקשו ממנה להגיד לך להפסיק לרחרח סביב הרצח של נופר. מה שאומר שאלה אנשים שלא היו רוצים שתדע מה קרה לנופר, מה שאומר שהם אחראים לרצח של נופר."
"יואו, אחי, איזה בלאגן..." אמר עידן
"בוא, נמשיך לחפש." אמר מעיין והם חזרו לכולם.
-
"מרוצה?" שאלתי
"כן." ענה ניר
"יופי." אמרתי כועסת.
"אם אני אשחרר אותך, את תהיי רגועה?" שאל
"כן." אמרתי, "כאילו שאני יכולה לעשות משו'."
הוא שיחרר אותי.
הרגשתי הקלה, משוחררת.
"תודה" אמרתי בשקט
ניר יצא ונעל אחריו את הדלת.
"בנזונה." סיננתי בכעס ואלעד גיחך.
"איך יכולתי להסתבך ככה?" שאל את עצמו אלעד
"תגיד, איך חשבתם על ההתערבות הזאת בכלל?" שאלתי
"היו שמועות בשכונה על אירגון בשם 'מראות' דיברו על זה שהאירגון הזה מסוכן, ואף אחד לא העיז להתעסק איתם. באחד הימים בהם ישבתי עם חברים בבר השכונתי דיברנו על זה, כבר היינו שיכורים מתים, היינו צעירים, לא ידענו כלום מהחיים. היינו בני 16 בערך, נתנו לנו לשתות רק כי הברמן היה חבר טוב של אחי. בקיצור איכשהו התחלנו להתווכח על זה שאני לא יצליח להסתנן לאירגון הזה ושזה גדול עליי אני אמרתי שלא, אחרים אמרו שכן, והתערבנו. חודשיים בדיוק לקח לי להיכנס לאירגון החרא הזה ואחרי שנה וחצי, כשהבנתי מה הולך פה ביקשתי לפרוש, בהתחלה הסכימו וכשבאתי לצאת הביאו לי מכות רצח ואמרו לי שמי שנכנס ל'מראות' לא עוזב, אלא בארון. הצלחתי לברוח, גרתי בקיסריה שנה וחצי, רחוק מהכל, הכרתי מישהי מדהימה, עדי...התחלנו לצאת והתאהבנו אחד בשני כ"כ.. היא נכנסה ממני להיריון וקבענו להתחתן.
אני בשיא טיפשותי חשבתי שב'מראות' כבר שכחו אותי, וחזרתי לת"א, קניתי לה תכשיטים וכל מה שהיה צריך לפני חתונה וחזרתי לקיסריה, בערב יצאנו לחגוג ותפסו אותי אנשים מ'מראות' באלי למות בכל פעם שאני חושב על הפרצוף שלה באותה שניה, כשאני חושב איך היא הרגישה..." הוא לקח נשימה עמוקה, "וזהו. והגעתי לפה והכרתי אותך, את אולי הדבר הטוב היחיד פה." חייך.
"כן, גם אתה." חייכתי, "אם לא היית פה בטח הייתי ממשיכה לבכות ולרחם על עצמי.."
-
לבסוף, אחרי 8 שעות של חיפושים כולם חזרו לפארק מיואשים, אף אחד לא מצא אותי.
"מצאתם משו'?" שאלה לילך
"לא, ואתם?" שאלה זוהר
"לא." ענתה לילך
"אבל היא התקשרה לעידן." אמרה זוהר, "היא נחטפה." אמרה ופרצה בבכי
היא לא רצתה לחשוב על זה שהחברה הכי טובה שלה נחטפה.
מעיין חיבק אותה חזק, "היא תהיה בסדר, יפה שלי." אמר ונשק לשפתיה, "זאת לירוי. היא חייבת להיות בסדר."
ירין שעמד בצד חיבק את אחותו בחוזקה.
"ירין, היא תהיה בסדר, נכון?" שאלה
"אני מקווה " אמר ונשק ללחייה.
-יום למחרת-
לילך הודיעה למשטרה שביתה נעדרת כבר 48 שעות, והם התחילו בחיפושים והוציאו הודעה לתקשורת.
-
"בוקר טוב" היא נכנסה עם מגש ועליו שתי כוסות נס וכמה עוגיות בצלחת.
"אבי, מיכל, אני חושבת שאתם צריכים לראות משו'" אמרה עינת והדליקה את הטלוויזיה.
מיכל לקחה את כוס השתיה וקירבה אותה לפיה.
"אנו רוצים להפנות את תשומת ליבכם בקשר לנערה שנעדרת כבר יומיים, שמה של הנערה הוא לירוי והיא בת 16, מי שראה אותה או נתקל בה, נא לדווח למשטרה, זה חשוב." הם הראו תמונה שלה.
"מי זאת?" שאל אבי
"למה אנחנו צריכים לראות את זה?" שאלה מיכל
"מפני שזאת הבת הקטנה שלכם." אמרה עינת.
הכוס נשמטה מידה של מיכל והיא בהתה בה בהלם.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
_289527.jpg)
.bmp)
.jpg)
