בפרק הקודם -
"ירין.." אמרתי בשקט
"לירוי..." אמר גם הוא
התקדמנו אחד לשני ופשוט התחבקנו.
חיבוק ארוך וחמים, חיבוק של געגוע, חיבוק שמראה על אהבה...
פרק 19 - "זה נגמר"
הדמעות זלגו על לחיי, והרטיבו את חולצתו.
"א..אני מצטערת." אמרתי בקול שקט
"על מה, יפה שלי?" הרים את פניי אליו עם אצבעו
"על זה" אמרתי, "התקשרתי אליך באמצע הלילה, ואתה ירדת אליי ואני ברחתי מ'מראות' ואני מסכנת אותך, נראלי..." נעצרתי
"את לא מסכנת אותי, לירוי. אני פה כי אני רוצה לעזור לך." חייך אליי.
החזרתי חיוך, "תודה."
הוא משך בכתפיי והוביל אותי לביתו.
עלינו בשקט לחדרו וסיפרתי לו מה היה שם ומה התוכנית שלי, הוא הבטיח שזה הדבר הראשון שנעשה בבוקר.
-
יום למחרת, ב8 בבוקר -
פקחתי את עיניי והבטתי סביבי.
לא זיהיתי את המקום, פלאשבקים מהלילה עלו לי לראש, חייכתי.
"בוקר טוב פרינסס" אמר ירין שבדיוק יצא מהמקלחת וחייך אליי.
"בוקר טוב" אמרתי וקמתי מהמיטה.
"ירין, תקום כבר אתה מאחר לבצפ-" אמרה שירה והשתתקה כשראתה אותי.
"ליר!! את פה..את חיה, אבל...ממתי?" הציפה אותי בשאלות וחיבקה אותי חזק, "התגעגענו.." אמרה שירה, "אני וזוהר לא מפסיקות לדבר עלייך." חייכה, "אני כ"כ שמחה שאת בסדר, ממתי את פה?"
"מאמצע הלילה." היא הסתובבה לירין וחייכה, הוא החזיר חיוך, לקח בגדים והלך להתארגן.
"אז..ספרי לי, מה הולך..."אמרה שירה
"כלום, מה יכול ללכת?" שאלתי בחיוך
"יאללה מאמי, היינו פה?" שאל
"לאן אתם הולכים?" שאלה שירה מבולבלת
"ליידר" אמרתי ונשקתי ללחייה, "מסרי לזוהר שאני אוהבת אותה מלא ושהתגעגעתי"
"אחלה" אמרה מבולבלת ויצאה מהחדר.
-
דורון נכנס למשרדו והדליק את המחשב כהרגלו, נכנס לתיקיית 'המסמכים שלי' ופתח מסמך בשם, "ליאן'
הוא עבר על כל השורות, תיקן, מחק, בדק, סידר ולבסוף הדפיס אותו.
הוא הכניס את המסמך לתוך מעטפה והלך לביתו.
"מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" שאלה גלי
"מה את חושבת שאני עושה פה?" החזיר בשאלה
"דורון, אני..."
"את מה?" קטע אותה, "פחדנית? זייפנית? שקרנית ?"
"דורון, אל, אל תדבר אליי ככה.." אמרה והשפילה את מבטה
"אז איך את רוצה שאני ידבר אלייך?" שאל
"קצת יותר בכבוד" אמרה ויישרה את בגדיה, "תיתן לי שבוע, עוד שבוע."
"אפילו לא יום." אמר בשקט, "אני הולך לספר לה."
"לא, דורון." אמרה, "בבקשה, אני מתחננת. אל תעשה את זה"
"מאוחר מדי" אמר דורון
"בבקשה"
"ביי, גלי." אמר ויצא מהבית
הוא הלך לבית של ליאן, הכניס את המכתב מתחת לדלת והלך משם.
-
~רד למטה, אנחנו צריכים לדבר.~
מאת - לינור.
הוא קרא את ההודעה בהתרגשות, הביט דרך החלון וראה אותה נשענת על מכונית.
הוא שם על עצמו מכנס 3/4 וגופיית סבא וירד למטה.
"היי" אמרה וניסתה להסתיר את ההתרגשות בקולה
"היי" החזיר, "מה את עושה פה?"
"אנחנו צריכים לדבר" אמרה
"אנחנו כבר מדברים" השיב בטון אדיש
"לא, רציני." אמרה, "בבית קפה."
"בואי." אמר ולקח אותה לביתו.
הוא הכין לשניהם קפה, והם ישבו לשוחח.
"ליאור, אני..רק רציתי להגיד לך דבר אחד, ואם לא תרצה לשמוע אותי אני יבין ואני לא יפריע לך יותר."
הוא הינהן וביקש ממנה להמשיך.
"במהלך החודשיים האלה אני הבנתי שאני לא אוהבת את טל. הוא היה וישאר אהבת נעורים, אני אוהבת אותו מאוד.."
"למה את באה לספר לי את זה?" שאל, "כדי לפגוע בי יותר? כאילו שלא הספיק לי כל החודשיים האלה..."
"תקשיב, בבקשה.." אמרה מתחננת, "אני אוהבת אותו מאוד אבל..אני לא מאוהבת בו. אני מאוהבת במישהו אחר."
"את ממשיכה?" שאל, "כאילו מה, את נהנית מזה? את נהנית לגרום לי לסבול?"
היא התעלמה מדבריו והמשיכה, "המישהו הזה גרם לי לאושר, הוא החזיר את החיוך לפניי, היה לצידי ברגעים הקשים ביותר, האיש הזה נתן לי סיבה למה להמשיך לחיות, למה לא להתאבד. המישהו הזה הוא אתה, אתה לימדת אותי לאהוב בלי לפחד. לאהוב בלי לצפות לתמורה. אתה לימדת אותי מה זאת אהבה. אתה החיים שלי, ליאור. אני לא רוצה לאבד אותך" היא ניגבה דמעה שירדה במורד לחייה., "אני..אני יבין אם לא תרצה לשמוע ממני יותר, אני יבין אם לא תרצה להיות איתי בקשר יותר. פשוט..היה לי חשוב להגיד לך את זה." אמרה וקמה.
היא התקרבה לדלת ופתחה אותה.
הוא ישב שם בשקט וצפה בה יוצאת מביתו, מנגבת את דמעותיה.
דמעה קטנה זלגה מעיניו, הוא מיהר לנגב אותה.
הוא הרים את הכוסות ונשכב על הספה, חושב.
הוא לא אמר לה כלום.
הוא לא אמר לה כמה הוא אוהב אותה.
הוא לא אמר לה כמה היא חשובה לו.
הוא לא אמר לה כמה הוא רוצה אותה
הוא לא אמר לה כמה הוא חושק בה.
כמה הוא רוצה להתחתן איתה.
-
"שלום, אתה יכול להפנות אותנו למחלקת הפשע?" שאל ירין את הפקיד
"קומה 5, דלת רביעית מימין." אמר
הזמנו את המעלית, לחצנו על קומה 5 וכעבור דקה היינו שם.
הקשנו בדלת.
"יבוא" שמענו קול עבה וקשוח מבפנים.
קצת פחדתי לדבר.
ירין פתח את הדלת ותפס בידי.
"מה אתם צריכים, ילדים?" שאל
"יש לנו משו' לספר לך, משו' רציני.." חשבתי איך להגדיר את זה
"קדימה, חמודה, אין לי את כל היום, אם יש לך מה להגיד - פשוט תגידי."
"על אירגון 'מראות', שמעת?" שאלתי והשענתי את מרפקיי על השולחן במשרדו
הוא התקרב אליי עם פניו, "אם שמעתי?" גיחך, "ברור ששמעתי! האירגון הכי טוב שהיה עד עכשיו. אנחנו מתים לחסל אותם כבר שנים."
"אני יכולה לעזור לך בזה" אמרתי
"את?" גיחך, "איך?"
"תאמין או לא, אני בלילה ברחתי משם." אמרתי והוא בתגובה, התחיל לצחוק.
"חמודה, בנ"א מתחיל את היום עם שני דברים - כוס קפה טוב, ובדיחה טובה. כעת, משסיפקת את שניהם, את רשאית ללכת." אמר והמשיך לצחוק, "ברחה ממראות..." מילמל לעצמו
"אתה לא מאמין לי?" שאלתי אותו, לא מוותרת.
"לא."אמר
"ירין בוא נלך מפה, אין לי מה לחפש כאן. המשטרה הזאת היא לא יותר מארגון חסר תועלת." משכתי בידו ויצאנו משם.
"מה את עושה, מאמי?" שאל, "למה את הולכת?"
"לא שמעת מה האידיוט הזה אמר?" שאלתי וציטטתי אותו, "חמודה, בנ"א צריך להתחיל את הבוקר עם שני דברים - כוס קפה טוב ובדיחה טובה" אמרתי בכעס, "הוא אפילו לא מאמין לי."
יצאתי בכעס מבניין המשטרה.
-
"בפעם המאה, אלעד, אני שואלת - איפה לירוי?" שאלה עינת
"ואני עונה לך בפעם המאה, עינת - אני לא יודע." השיב
"אלעד, אל תתחכם, אתה יודע שלא כדאי לך." אמרה, "יש לך אישה בחוץ."
הם בהחלט הצליחו לגרום לו להירתע, עדי היתה החולשה שלו.
"עינת, אני..אני באמת לא יודע איפה לירוי." אמר, "ישנו ביחד וכשקמתי היא לא היתה פה." שיקר
"אין ברירה, חייבים לחפש אותה. אחרת, הלך עלינו." אמרה עינת לניר שלא הפסיק להגניב לאלעד מבטים.
-
ליאן נכנסה לביתה תשושה וחסרת כוחות, היא קיבלה את המשכורת השלישית שלה היום.
היא חלצה נעליים, ונכנסה למקלחת.
כשיצאה, הכינה אוכל וכעבור שעה התיישבה לאכול.
כשסיימה, רחצה כלים והדליקה את הטלוויזיה על MTV היא התיישבה על הספה והביטה סביבה כשלפתע צדו עיניה מעטפה לבנה שעליה נכתב בעט שחור ובכתב יד עדין את שמה.
[תפתחו את הקישור בקטע הזה - http://www.youtube.com/watch?v=ShPN8FjxCB4&feature=related]
היא פתחה את המעטפה בעדינות והוציאה את המכתב.
הוא היה מקופל ל-4.
היא פתחה את הקיפולים והחלה לקרוא -
"ליאני יקרה שלי...
לפעמים לא הכל כמו שהוא נראה.
אני אוהב אותך, ולמרות שאת לא הבת הביולוגית שלי אני אעשה בשבילך הכל.
יש משו' קצת מורכב שלדעתי את צריכה לדעת, את ואחותך...
אני ממש מצטער על מה שקרה לה, אני בטוח שהיא תחזור.
זאת אחותך, אחרי כל השנים האלה מגיע לכן להיות ביחד.
ואם כבר אחותך, יש משהו שאני חושב שאתן צריכות לדעת.
ההורים שלכן, אבי ומיכל פרץ, לא נהרגו בתאונת דרכים, וגם לא נרצחו. הם בחיים, שניהם בחיים.
ומוחזקים קרוב לוודאי במקום שבו נמצאת לירוי.
ליאני..את לא יודעת כמה אני מצטער שאני לא נמצא לידך עכשיו, שאני לא מספר לך את זה בפנים.
אני לא מסוגל. אני לא מסוגל כי אני יודע שאת תשנאי אותי, שאת תשנאי את אמא." היא עצרה לשניה ומחתה את הדמעות שזלגו על לחייה, היא המשיכה לקרוא. "יש לאמא אחות, עינת קוראים לה, אני לא יודע אם שמעת עליה. היא פסיכית, משוגעת. היא מחזיקה את ההורים שלכן כבר 15 שנה. היא גרמה להם להאמין שהיא תעזור להם ובסוף לכדה אותם. בגללה הם שם.
את בטח שונאת אותי עכשיו ואני יכול להבין אותך, יש לך סיבה.
את שואלת את עצמך בטח ממתי אני יודע את זה או מאיפה.
ובכן, לפני 4 שנים שמעתי את אמא שלך מדברת עם עינת ומנסה לשכנע אותה להפסיק עם השטויות האלה, לשחרר את אבי ומיכל [ההורים שלך] והיא לא הסכימה, את מבינה? אירגון 'מראות' הוא לא סתם עוד אירגון, זה אירגון הפשע המפורסם ביותר. מי שנמצא שם - לא יוצא. או שיוצא אבל לא חי.
את יודעת שאני אוהב אותך, מתוקה שלי.
אני איתך תמיד.
ואעזור לך בכל מה שתרצי.
אוהב אותך ותמיד בשבילך,
אבא. "
היא קראה את המכתב והדמעות לא הפסיקו לזלוג על לחייה.
'יפה שלי..' בכתה, 'איפה את? אני מתגעגעת אלייך..לשיחות איתך, לשטויות שלך, לחיבוקים ולנשיקות שלך..'
בערב, מאוחר יותר, גל הגיעה.
"מאמי? מאמי שלי..מה קרה?" חיבקה אותה
היא לא אמרה כלום, רק נתנה לה לקרוא את המכתב.
"מאמי שלי..." חיבקה אותה בחוזקה, "את מבינה מה זה אומר?" שאלה וניגבה את דמעותיה
ליאן רק הינהנה ובכייה התחזק.
"זה יותר מדי בשבילי..." בכתה, "אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה."
"אל תדברי ככה, יפה שלי. את מסוגלת להתמודד עם זה, בשביל זה יש לך אותי כאן, את גיא, לירן, לינור, ההורים שלך.." היא ניגבה לה את הדמעות, "את לא לבד."
"תודה יפה שלי" חייכה ליאן וחיבקה אותה
"על מה יפה שלי?" שאלה בחיוך
"על הכל" אמרה ליאן, "על זה שאת את, על זה שאת פה."
"מה את הולכת לעשות עם המכתב?" שאלה אותה
"כלום." השיבה ליאן, "מה כבר יש לי לעשות?"
"בואי, הולכים למשטרה. הם חייבים לראות את זה." אמרה והקימה אותה
ליאן שמה על עצמה ג'ינס וסריג ירוק, נעלה נעליים, שמה עיפרון כדי להוריד את הנפיחות, סידרה את שיערה, לקחה תיק, פלאפון ומפתחות והן יצאו.
כעבור עשר דק' הם הגיעו לתחנת המשטרה ונכנסו.
"שלום, אתה יכול להפנות אותנו למחלקת פשע?" שאלה גל
"המחלקה הזאת נהייתה מבוקשת היום" אמר כאילו לעצמו, "קומה חמישית, דלת רביעית מימין."
כעבור 2 דק' הם היו שם.
"איך אני יכול לעזור לכן, גבירותיי?" שאל
"תקרא את זה." אמרה גל
כעבור 2 דק' הוא החזיר לה את המכתב, הינהן בראשו ואמר, "אם ככה הילדים האלה צדקו. היא לא שיקרה לי."
"מה..מה ז"א?" שאלה ליאן
"בבוקר היו פה שני ילדים, בן ובת, רצו לספר לי על אירגון מראות ואני לא נתתי להם. הילדה אמרה שהיא ברחה משם בלילה, כנראה שהיא לא שיקרה."
ליאן הביטה בגל ושאלה, "איך..איך נראתה הילדה?"
"בלונדינית, שיער עד אמצע הגב, עיניים חומות, יפה כזאת, נראתה קצת מוזנחת, אבל..בטח, עכשיו אני מבין למה."
"זאת..זאת אחותי." אמרה ליאן ועיניה נצצו, "אם כך, אם כך היא בסדר." אמרה בהתרגשות וחיבקה את גל.
"אתה..יודע איך קוראים לנער שהיה איתה?" שאלה גל
"ירין, נדמה לי." השיב
"מי זה ירין?" שאלה גל
"לא יודעת, כנראה ידיד שלה. עידן בטח ידע." אמרה, "תודה רבה, אדוני. אנחנו נהיה בקשר."
"להתראות, אם יש חדש על הילדה הזאת תחזרו לכאן." אמר
"אוקיי" אמרה גל והן יצאו.
היא הוציאה את הפלאפון מכיסה וחייגה לעידן, לאחר כמה דק' שיחה היא ניתקה.
"נו?" שאלה גל בחוסר סבלנות
"תלמיד חדש, מישהו שהיא פגשה בקניון והתחברה לאחותו, הוא אוהב אותה." אמרה ליאן
"זה מספיק." חייכה גל, "צריך להשיג את המספר שלו."
"זוהר." אמרה ליאן וחייגה אליה.
"הלו?" ענתה זוהר
"היי, זוהר? זאת ליאן, אחות של לירוי."
"הא. היי, מה קורה?" חייכה
"בסדר מה איתך?"
"הכל טוב."
"יופי. תגידי, יש לך אולי את המספר של אחות של..ירין.?" שאלה
"כן. למה את צריכה?" שאלה
"הייתי במשטרה עכשיו והשוטר נתן לי תיאור מדוייק שלה. הוא אמר שהיא היתה עם מישהו בשם ירין, אני חייבת לברר אם היא איתו."
"היא איתו. את יכולה להיות רגועה." אמרה זוהר ונתנה לה את המספר.
"אוקיי, תודה מאמי, ביי."
היא התקשרה לירין והם קבעו להיפגש, הן התחבקו כמו שלא התחבקו גם כשגילו שהן אחיות.
לאחר שדיברו הם חזרו למשטרה, השאירו בידיהם את הפרטים והלכו.
-כעבור יומיים-
המבצע החל, הם נכנסו לאירגון ועצרו את כל האנשים שהיו חלק מהם, בראשם את עינת, שנשבעה לנקום.
לאחר מכן, שיחררו את כל האנשים שהיו שם והרסו את המקום.
כשהגיע התור של ניר להיאסר, הוא הביט בי, השפלתי מבט, וניגשתי אליו. "תודה." אמרתי
"אני שמח שעזרתי לך." אמר
"הוא עזר לך?" שאל השוטר
"כן, רק בזכותו יצאתי מפה."
"אוקיי, אנחנו נתחשב בזה במשפט." אמר והוציא אותו משם.
"אבי, מיכל, אתם חופשיים." אמר השוטר ולחץ את ידו של אבי.
אני וליאן עמדנו אחת ליד השניה, מחובקות.
והבטנו בהם. הם הביטו בנו והתקרבו.
התחבקנו חיבוק חזק.
חיבוק אמיתי, חיבוק של משפ'.
חיבוק שכולנו רצינו בו, שאליו התגעגענו כ"כ.
"אז זהו." אמרה ליאן
"זה נגמר." אמרתי, "אין יותר 'מראות'."
-
הפרק האחרון יהיה עד סוף השבוע, אני מקווה שאהבתם את הפררק הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
