גדר, כבשה, ואיש עם בעיה.

טוב, אז חזרתי לפה. אם חזרתי לעצמי? אני לא יודעת.
פעם הבלוג שלי היה דיי מפורסם והכל והרבה הגיבו לי. אני מפחדת ששחכו אותי ואני אהיה בדיכאון שהזנחתי ככה.

לכבוד מה חזרתי? היום לפני שנה, שנה שלמה, אני פתחתי את הבלוג. הייתי אשכרה מטומטמת.
אני למדתי כ.כ המון. מפליא כמה בן אדם יכול להשתנות. רגע אחד, ורגע שני. אני גאה בעצמי וביכולות שלי.

אני גאה במי שאני, ובמשך השנה הזאת קיבלתי את אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי אי פעם: למדתי לאהוב את עצמי.
אני חושבת פעמיים. אני לא ישר קופצת. אני חושבת, ופועלת בהגיוניות. אני גאה בי, במלוא מובן המילה.
אמרו לי שאני כמו פרופסור בן 80. שאני לא חיה. שאני מין פילוסופית קטנה עצובה ושקטה. אז החייתי את עצמי.
פאקינג החייתי את עצמי. לקחתי את עצמי ביידים, וניצלתי כל רגע. נהניתי, צרחתי, וחזרתי לצחוק.
התנהגתי כמו מפגרת, אבל זה איכשהו עשה לי טוב. מין שחרור כזה, לאחר איפוק של חודשים?
אני כ.כ שמחה. הביטחון שלי עלה בכ.כ המון. אני שמחה. הפכתי לקיצוניות השנייה ממה שהייתי, וזה לא בהכרח טוב.
יש לי 2 בלוגים, כל אחד עם פיצול אחר. אני מקווה שזה יביא את האיזון.



מי שכל כך התגעגעה,
רותם.