גדר, כבשה, ואיש עם בעיה.

אני לא יכולה לעמוד במה שקורה לי.
אני פשוט לא יכולה.
לא יכולה
לא יכולה
לא יכולה
לא יכולה
גאד, זה קשה מדיי, זה פשוט קשה.

אני לא יכולה יותר. אני לא יודעת מה לעשות. שום דבר לא מעניין אותי.
גם לא אני, גם לא אחרים. אני חיה, אבל מתה.  החיים כבר ברחו ממני ממזמן, לא היה להם סיכוי אצלי.
אני מבחוץ חיה, נושמת, שמחה, חכמה, יפה, מעולה, מאושרת, אופטימית, צוחקת, נהנת.
ומבפנים אני מתה. רקובה. מכוערת. נופלת. בודדה. לא אכפת לי מכלום. חששנית. חשדנית. מאוכזבת.
ואני רואה איך שלאט לאט הבפנים מתחיל להשפיע על הבחוץ.

אני לא רוצה שיידעו שרע לי.
אני לא רוצה, לא רוצה לא רוצה.
אני לא צריכה את זה, לא צריכה, ולא רוצה.
לא רוצה שכולם ידיעו מה עובר עליי, פשוט לא.

וכולם מעירים לי על זה.
הם כזה אומרים לי שאני אדישה. לא אכפת לי מכלום. אני באמת כזאת, אבל אנלא רוצה להראות כזאת.
הם אומרים לי שאני צינית ובזמן האחרון יש לי כזה שפתאום יש לי הברקות מצחיקות כאלה, אבל אני אומרת את זה כ.כ בחוסר עניין.
הם אומרים לי שתמיד שאני עם כולם וכולם צוחקים ומדברים ומחבקים אותי וזה, הם כאלו רואים שאפילו שממש נותנים לי הרבה צומי אני מרגישה לבד.
הם אומרים לי שאני צריכה לחזור לחייך.

אבל לעזאזאל איתכם. אנלא יכולה לחייך. לא יכולה. קשה לי להיות צבועה.
אני בקושי מוציאה גיחוך מהפה. שמשהו מצחיק אותי אני מחייכת מבפנים, אני כל הזמן שוכחת לחייך מבחוץ.
אני לא יכולה.
אני חייבת עזרה, אמיתית,
ואין לי ממי.


3\>