חצץ ויהלומים

(אזהרה – מכיל תיאורים גרפיים, לא לבעלי קיבה רגישה).

זה התחיל לפני כמה ימים.

בעת הורדת המים בשירותים נשמעו קולות בלו בלו בלופ חמודים ברחבי חדר האמבטיה (הכולל בתוכו גם את השירותים- למרבית הנוחות, בניגוד למבנה הדירות הארכאי בתל אביב) .  בהתחלה אניבוחרת להתעלם מהצלילים החדשים. לאחר שהתופעה חוזרת על עצמה,  אני מועילה בטובי לשים לב ומציינת לעצמי כי קולות הבעבוע, אשר מלווים כל הדחה של מי האסלה, מגיעים דווקא היישר מפתח הביוב של הטוש.

בדקתי? עשיתי משהו בנידון? פחחחחח.  'פגרת, נו.

פאסט פורוורד לאתמול בערב. אני עומדת בטוש ושרה בהתלהבות עם הרדיו (השיר הזה של יעל נעים פשוט מדליק!) כשאני שמה לב שרגליי מדשדשות בבריכת מי סבון שהולכת וגדלה מרגע לרגע ומאיימת לגרום להצפה. פאק! סתימה קטלנית בטוש. איזה מזל שלפני כמה שבועות כבר היתה סתימה כזו, והתגברתי עליה לגמרי לבד! לא רציתי להטריד אז את בעל הבית,  אז קניתי חומר לפתיחת סתימות והסתדרתי לבד.  מיד אני שולפת שוב את בקבוק הרעל הקטלני (טיפה כזו נוגעת בעור ונשארים מצולקים לנצח, אני ממש רועדת כשאני נוגעת בבקבוק הזה), שופכת את תכולתו לפתח הביוב וטופחת לעצמי על השכם על ההנדי וומן שאני.

ואז אני שמה לב לתופעה הבאה – כל פעם שמורידים את המים בשירותים, בנוסף לצליל הבלו בלופ המלבב, יוצא נחשול קטן של מים עכורים מפתח הביוב של הטוש. קטן. אבל נחשול. כמו גאות קטנה, אדוות של מי ג'יפה מציפות את רצפת הטוש. בבבעעעעעעעעע. השעה מאוחרת מכדי להתקשר לבעל הבית (הנחמד, יש לציין) ואף אינסטלטור לא יבוא עכשיו ממילא,  אבל פיפי עדיין צריך לעשות (ולעיתים קרובות – בחורה, נו!) וכל שנותר לי הוא לשאת תפילה עם כל הדחה של האסלה שביתי הקט לא יוצף במי ביבים ריחניים.

היום – מתקשרת לבעל הבית. לא זמין. מנסה כמה פעמים נוספות – לא זמין. בסוף מתקשרת לאישתו. היא אומרת לי שהיא תחפש מישהו והבעסה מהדהדת בקולה – מצא לו מתי לטוס לחו"ל, בעלי היקר...

אינסטלטור אחד מתקשר, שואל מה הבעיה. אני מסבירה לו ואז הוא אומר – טוב, בכזה דבר אני אוכל לטפל רק מחר. מה מחר אדוני, יש חיים בבית הזה – צריך להתקלח?? ללכת לשירותים??

חוזרת לבעלת הבית, היא אומרת שתחפש מישהו אחר. מתקשר איש מקצוע שני, שומע את תיאורי הזוועה ואומר שיגיע בסביבות חמש.

כל אותו הזמן אני בבית – מביטה בדאגה לעבר הביוב עם כל הורדת מים. מזל שיש ידית של "חצי מיכל", ככה נחשול הביבים

קטן יותר.

כשהמושיע מגיע הוא מיד מתחיל לעבוד בחוץ- פותח כל מיני צינורות ופתחים, חופר, דופק, מביא כל מני אינסטרומנטים משוכללים. ואז מגיע הרגע הגדול – הוא קורא לי לראות.

מרחוק אני רואה שמכסה האבן העגול שוכב לצד הפתח הענק, אני מתקרבת ו...חשכו עיניי. מכירים את ה"באר" בהישרדות, ממנה ה"שורדים" (אלק) מוציאים מים?  משהו כזה, מלא לגמרי עד גדותיו בתמהיל של מצבי צבירה שונים... טוב, התמונה ברורה אני מניחה. מראות קשים, תאמינו לי.

מסתבר שהביוב המשותף לי ולשני הבתים הצמודים נסתם לגמרי והתחיל להציף, ואני הייתי הראשונה לסבול מכך כי הבית שלי הכי נמוך, לדבריו. הדברים ששחו שם... ממש ריחמתי על הבחורצ'יק שהוא צריך להתעסק עם זה. הוא עשה עוד כמה דברים עם כל מיני צינורות מפותלים ומשאבות פלא,  ומפלס "הים השחור" חזר למצבו הנורמלי.

                                 *************************************************************

אחרי שכל הסימפוזיון נגמר והשלווה חוזרת למעוני, אני מהרהרת באינסידנט ופתאום שואלת את עצמי... אולי זה סימבולי, כל המצב הזה? מפלס החרא שעולה ועולה עד לכדי הצפה, ואז.....ניקוז וניקוי טוטלי, ושקט.... 

יאללה גם כן את עם השטויות שלך, לא על כל דבר צריך להתפלסף – חרא זה חרא ותו לא!!

זה השיר של יעל נעים, הקליפ ממש לא משהו אבל השיר מדבק וצוהל במיוחד (לא סתם לקחו אותו לפרסומת של MAC כנראה...)

 http://www.youtube.com/watch?v=-YUxbDEPFiM&feature=related

* ותודה לבַּיִם על התמיכה הטכנית הלבבית