אתמול (בעצם היום לפנות בוקר) צ'וטטתי עם בלוגרית אהובה במיוחד והיא שאלה אותי למה לא כתבתי כ"כ הרבה זמן. היא בדיוק שחררה ככה בנונ-שלאנס עוד פוסט מדהים שיוצא ישירות מהלב ונכנס ישירות לקישקעס. ואמרתי לה שאני מקנאה בה (וברבים אחרים פה) על אייך שהמחשבות והרגשות נשפכים להם לתוך המקלדת, בעיקר כי נראה לי שזו חתיכת תרפיה עצמית להוציא ככה את הכל, גם אם זה רק לעט או למקלדת. אז אצלי, not quite the case , כפי שניתן להבחין.
בחודש האחרון קרו (וקורים) כ"כ הרבה דברים משמעותיים, בעיקר כלפי חוץ אבל- גם בפנים, דברים זזים כל הזמן. אולי בגלל זה התקשיתי (ואני עדיין מתקשה) לכתוב, כי קשה לי להביא את מה שקורה בפנים, לידי מילים. גם ביני לבין עצמי.
לפני כמעט חודש, סבתא שלי נפטרה.
והבוקר ב 5 בבוקר, בדיוק 4 שבועות אחרי, האחיינית שלי נולדה. היא גרמה לאמא שלה לסחוב אותה עד שבוע 42 כי החליטה שהיא רוצה להיוולד ב08.08.08 ( ילדה חכמה..)
שנת הלימודים הסתיימה, עברתי מבחן עיוני ומבחן מעשי, וקיבלתי תעודת מטפל.
אצל אחד הלקוחות שלי (מתוך השניים הנוכחיים) הוחלט על שינוי כיוון וביטול פרוייקטים רבים, כך שאצטרך לתור אחר לקוחות חדשים.
ובפנים... יש מן תחושה של שינוי, אבל בניגוד לרולר קוסטר המוכר שנקרא חיי, ושאליו אני רגילה כבר - הפעם זה מאוד איטי, מאוד עדין. לפעמים זה מרגיש טוב אבל לפעמים אני חוזרת לדפוס המוכר של לרצות לרוץ קדימה, לגרום לדברים לקרות בקצב שאני רוצה, "להגיע" כבר. אה, וכמובן, מתאבססת קצת כי מה הם חיים ללא איזו אובססיה עסיסית פה ושם.
וכן, בראש אני מבינה וגם מאמינה שהדרך חשובה לא פחות, ואולי יותר, מנקודת הסוף, אבל דפוסים של כ"כ הרבה שנים ... לא מוותרים בקלות על מקומם.
ציינתי שקצת קשה לי לתמלל את ההרגשה הפנימית נכון..?
שיהיה סופשבוע מעולה, אנשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
