שיט, לא מתנו!
לא מתנו, איזו הפתעה.
אם אשכרה להגיד את האמת...
אני ציפיתי שנמות ותכננתי עם מי לעלות לשמים.
אבל אני שמחה שאני לא מתה. עוד יש סיכוי שאגיע ליום ההולדת ה-14 שלי.
ועל פרשת רוז, שמעתם?
סיפור מזעזע ביותר. אין לי מילים אחרות לתאר את זה.
נורא, מזעזע, מגעיל ודוחה.
וואי, החום הזה? רוצח. אי אפשר לנשום, אלוקים אני נחנקת.
אמן שיגיע כבר חורף. עם הגשם, המטריות...
עם הפוך, והשוקו החם, המלאן בגדים ומלאן מגפיים סטליסטיות לחורף.
אתם רואים ת'ארון שלי? מתים.
טוב, עזבו. הקיצר, אני לא בדיכי אבל משהו ממש מציק לי.
אני מרגישה חנק ועצב לא רגיל כזה. לא דיכי, עצב.
אני מרגישה שבאלי לצעוק, אבל שום דבר לא יוצא לי מהפה.
אני מרגישה שאני רוצה לנשום, אבל אני נחנקת.
אני מרגישה שבאלי לרוץ, אבל אני קופאת.
אני עם חיוך על הפנים, אבל בעצם עצובה.
כל יום בבצפר, אני מנסה להסתיר.
חיוך על הפנים, צחוקים, דאחקות, תמונות וכיופים. אני אוהבת את חברות שלי, ואני מרגישה שהן אותי. אבל מה שמציק לי באמת.
זה בעצם הוא. איך בנאדם אחד יכול לגרם עצב או פשוט אי חשק.
אני רוצה לרקוד, לשיר, לצחוק, להתשגע. אבל בשניה אחת, בגלל שום דבר, סתם
ככה המצברוח יורד. אני מסתירה את זה, מעלה את החיוך שלי, שאני כל כך אוהבת
ושכולם אוהבים.
אני מתנהגת רגיל. כמו תמיד.
אבל הבכי חונק אותי, העצב, האי חשק הזה הורגים אותי מבפנים.
אני יודעת למה, אני יודעת איך- אבל ההרגשה הזאת.
אי חשק שום דבר, נמצאת אצלי כל כך מעט זמן, שבועיים.
מתחילת הלימודים, אני מרגישה ככה.
ולא בגלל שיעורים, מבחנים, מבחנים, מורות, לקום מוקדם ועוד.
לא- את אלא ? בשמחה. התגעגעתי לזה.
אין לי אומץ לספר את זה לאף אחד, במיוחד לא לו.
לחברה הכי טובה שלי לא סיפרתי. אין לי את המילים הנכונות.
לחברות שלי לא אמרתי מילה על זה. ואין להם דרך לנחש-
אני כל כך אוהבת אותך. כל כך. הצחוקים, התמיכה בהפסקות כל כך עוזרות לי. למרות שאתן לא יודעות כולם מי זה.
אי מרגישה אליך רגשות, אבל אני מאגישה רגשות גם לילד אחר.
יותר קרוב אלי, יותר שאני מכירה. ואותך? מתי אני רואה פעם ב...
הקיצר- נראלי אני אוהבת אותו!!!
"תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת!"
בדיוק מה שבאלי לעשות, אבל בסדר שלי. לעגל את הקצוות.
תגיבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מריימי ^^.
