11/2008
הפסנתר של וניצ'קה.
עכשיו כשכמעט הכל מאחורי אני סוף סוף יכולה להפיל את הראש אחורה כמו פסנתרנית ולהתענג על הרגע.
כמה שהתגעגעתי לתחושה הזו. עונג. וואו.
ובעודי מסתובבת לצד השני עם חיוך, המחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא הציפייה לסימפונייה של הערב. מיד אחרי זה אני משתנקת מכאב, נשכבתי על צד שמאל כמו איזה מפגרת והכוויה שלי החלה לשרוף שוב. אז בולעים רוק, חוזרים למציאות ומתלבשים. אני לא אוכל להפיל את ראשי אחורה פעם אחר פעם לאורך כל הסימפוניה ללא בגדים; מה יחשוב הקהל?
דלת חדשה נפתחה בפני,
ואני צועדת לי קדימה במדים לבנים וסיכה נוצצת.
מפילה את הראש.
| 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
