|
כינוי:
אֵיְן. בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
שנה טובה.
המצב משתפר מיום ליום ואני כבר למדתי להנות מהצבא.
כמובן שעדיין בוער בי הרצון לסיים עם הקורס הזה ולהגיע לסדיר שלי אבל לפחות עכשיו אני נהנית גם מהדרך לשם.
דבר אחד שמפריע לי הוא החוסר המדהים במגע אנושי, שילוב ראוי מה שנקרא.
קשה לי עם זה. במיוחד בידיעה שיש כלכך הרבה אופציות שלעולם לא ימומשו בגלל החוק הדבילי הזה. אנשים שלא יצא לי לראות מחוץ לבסיס, בין השאר כי אני בחיים לא אקבע איתם אחרי הסיפור עם ההוא, ושבבסיס אני לא מסוגלת לחקור את האפשרויות שלי איתם עד הסוף. מה לעשות, כשאני לחוצה מתה שיתפסו אותי כל פעם שאני רוצה לנהל שיחה אחד על אחד עם זכר זה לא מניב הרבה פירות. ואם אני מעוניינת ביותר משיחה אז בכלל אין צ'אנס שמשהו יזרום לכיוון.
בנוגע לאקסים למיניהם וחברויות שהתפרקו כבר מזמן אני בסדר גמור, מעולה אפילו.
מאז הגיוס התחלתי להסתכל על חיי כתקופות וכולן היו מדהימות. אמנם נגמרו בבאסה אבל בכל זאת היו מדהימות והכילו לא מעט רגעי שיא. אני לא אכנס לקלישאות לדוגמאת 'היה טוב וטוב שהיה', או 'מזל שזה נגמר ככה כי למדתי המון והתבגרתי ובלה בלה בלה', חבל שכל תקופותיו נגמרו באגרסיביות ברוטאלית וחבל ששרפתי לי המון קשרים. עוד יותר חבל שאנשים אכזבו אותי ושנפגעתי המון בסוף כל תקופה. חבל שלקח לי כלכך הרבה זמן להתאושש מפעם לפעם וחבל שעד לאחרונה עוד היו לי הדים מכל מני תקופות בראש, חבל שאיכשהו נשארתי תמיד רק עם הטעם המר של הסוף.
אבל זהו, נגמר. טוב לי.
טוב לי מאד ואני חייבת תודה ענקית לכל מי שעזר לי בדרך, אפילו אם זה היה לתקופה קצרה ואפילו אם הוא תקע לי סכין בגב בסופו של דבר. בסך הכולל של הדברים היו לי המון רגעים טובים עם כולם, וגם אם כיום יש מתחים בינינו, כשאני יושבת עם הבנות מהקורס וחולקת חוויות מהסילבסטר האחרון ומהחדר של מיצי ומהדירה של אלישע ומהקשר עם בוריס או גודארד ומהטיול בגרמניה ומלשבת על הים עם לי ואיה איכשהו זה מחמם לי את הלב.
אז זה הסיכום שלי וכך אני רוצה לפתוח את השנה החדשה.
היה לי ממש כיף השנה. כמובן שהיו את העליות והירידות ואני מתחילה את השנה היהודית החדשה בצורה ממש שונה ובמקום מאד רחוק מאשר את השנה היהודית האחרונה ואפילו מאשר איפה שהייתי לפני כמעט עשרה חודשים בפתיחת השנה האזרחית.
הסיפור הקצר שלי הפך לו בינתיים לאוסף של סיפורים קצרים ותלושים שיוצרים מכלול אחד מטורף שהוא החיים שלי.
ואני חייבת להודות שלמרות הכל אני מרוצה ואופטימית ומאושרת.
~חלק מהקטעים בפוסט נכתבו בבסיס במהלך שעות לימוד עצמי, שעות ט"ש ובמהלך השבת האחרונה, אותה סגרתי~
| |
שלי.
אני לא מבינה את הרעיון.
אני כותבת המון. שעות על גבי שעות בשמירות, בשיעורים ובמקום לישון. מנסה לפענח מה קורה, מה קרה ולמה. איך הכל התפתח לזה ומה אני אמורה לעשות עכשיו. איך מתנתקים מזה.
החיים בלי אלכוהול נראים שונה לגמרי. והפכחות הזו מביאה אותי למקומות לא כלכך טובים. אני חושבת יותר מדי. נמאס לי לחשוב, אני צריכה להתחיל לעשות יותר. אבל הקטע הוא שאין מה לעשות ואין למי. כשיש לי רק ארבעה ימים מכל חודש בבית יש דברים חשובים שנדחים לטובת יצרים וצרכים מיידיים.
את המעבדה איבדתי. ובתמורה ירשתי מאחי הגדול את הסברנסקי.
אתמול גיליתי שאני לא היחידה שעברה לשתות שם. ואני תוהה אם אני קשורה לסיבה שהם שם.
והם מדברים עליי. הוא מדבר עליי. אומר עליי דברים רעים ומגעילים כשאחי הגדול וחבריו יושבים בשולחן ממול.
יש דברים שאח גדול לא יכול לשמוע על אחותו הקטנה.
ובצבא כמו בצבא, הכל כרגיל.
כבר עברתי חצי קורס, והחל מנובמבר אני אכנס לסדיר שלי.
באופן די ביזארי הוצבתי בקרייה. רק אני ועוד אחת מהקורס. מתוך קורס של ארבעים בנות אני נבחרתי לשרת בבסיס הפתוח היחיד. במקום לסגור 11-3 כמו כולן אני אעשה רק שלוש משמרות בשבוע וכל שאר הזמן אהיה בבית.
מה שאומר שמנובמבר הרגלי השתייה שלי יחזרו לעצמם, והמצלמה שלי תחזור לשימוש רציף.
אני צריכה להראות את דריכת הרגל שלי.
לכבוש טריטוריות להבריח אויבים ובעלי עוינות מרמות שונות.
אחלו לי הצלחה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
