יהלי

התעוררתי לאחר שישנתי זמן רב. זה הרגיש כמו נצח. הסתכלתי סביבי במטושטש, בחדר השונה. לידי לא היו אף אחד, אפילו לא האחיות המוכרות. לידי חובר מכשיר מצוקה, וברגע שלחצתי עליו קלות, נכנסה אחות אל החדר.

- "יהלי לב," היא חייכה אליי, "איך את מרגישה?"

  - "אני לא יודעת," השבתי מבולבלת. "כמה זמן ישנתי?"

    - "עברת השתלת כבד."

      - "מה?", לא הבנתי. הרגשתי כי אני נמצאת בתוך חלום. או סיוט.

        - "לפני ארבעה ימים. היית תחת השפעת התרופות עד עכשיו. חיכינו שתתעוררי," הסבירה לי. באותו הרגע נכנסה אל החדר אמי, נרגשת.

התקוממתי מעט, אך האחות הפצירה בי לא לעייף את עצמי.

- "עכשיו הכל בסדר, יהלי", אמא חייכה, "אנחנו בדרך לנצח אותו."

  - "אני לא מבינה..", מילמלתי.

    - "מצאנו תורם ברגע האחרון", חייכה, "הוא הציל אותך."

      - "מי זה?", חייכתי אליה

        - "מה זה משנה, יהלי? העיקר שאת פה איתנו, עכשיו."

          - "אבל אם הוא הציל לי את החיים, אני.."

            - "אחותי!", התפרץ יובל אל החדר עם זר פרחים. הפעם פניו קרנו מאושר והוא עמד לצד אמא. "זה בשבילך, באהבה", הושיט אליי.

שכחתי את התנהגותו כלפי יונתן ולקחתי את הפרחים מידו. היה להם ריח נעים ומשכר, וביקשתי מאחות שתחליף את הפרחים הנבולים באלה, החדשים.

אמא יצאה לרגע מן החדר בהתלוות האחות, ונשארתי עם יובל לבדי.

- "תודה על הפרחים," חייכתי, "אני עדיין לא מעכלת שקרה הדבר. החלום."

  - "כנראה שאלוהים באמת קיים. גרי היה כאן הבוקר."

    - "גרי?", חייכתי.

      - "למעשה, הוא הגיע כל יום בארבעת הימים האחרונים. הוא היה מודאג."

        - "ונוגה וליבי?", שאלתי.

          - "גם הן באו." השיב לי, "הם דיברו יחד."

            - "הם. נוגה, ליבי וגרי."

הופתעתי לגלות שליבי, נוגה וגרי שהו יחד. הן אף פעם לא היו משוחחות עם אדם מ"סוגו". שמחתי.

- "למה את שותקת?", שאל.

  - "ויונתן?"

    - "יונתן?", הוא השפיל מבט. "גם הוא היה", חייך באילוץ.

      - "ואיפה הוא עכשיו? אני רוצה לראות את יונתן", חייכתי אל יובל.

        - "הוא לא נמצא כאן עכשיו," השפיל מבט, "הוא יבוא עוד מעט. זה מה שהוא אמר."

חייכתי אל יובל בשמחה. נראה היה שאלוהים באמת קיים, כמו שהאמנתי תמיד. גם יובל מאמין עכשיו.

אחרי שדיברנו הרבה זמן, חזרתי לשאול שוב בנוגע ליונתן. חשבתי שעכשיו הכל בסדר בינינו.

- "הוא צריך לבוא," הוא חייך אליי, "הוא אמר. אל תדאגי."

  - "אבל עבר מלא זמן. איפה הוא?"

    - "אני לא יודע."

      - "יובל?"

        - "מה?"

          - "מה אתה לא מספר לי?", חשדתי.

            - "אני לא רוצה להיות זה שיגיד לך," אמר לאחר שתיקה ארוכה, "לא אני."

              - "להגיד לי מה?", נחרדתי והלבנתי. "איפה הוא? איפה יונתן?"

                - "הוא לא כאן."

                  - "אז איפה הוא, יובל?!"

                    - "אני לא יודע.", השיב באדישות ומבט מושפל.

                      - "יובל!", כעסתי עליו.

קמתי ממיטתי, למרות שנאסר עליי, ויובל לא ניסה לעצור אותי. ידעתי שמשהו קורה - שמשהו רע קורה. לקחתי איתי את האינפוזיה שחוברה לידי והלכתי איתה יחד אל החדר של יונתן.

הדלת הייתה פתוחה והמיטות ריקות. לא היה נראה כי אדם ישן עליהם אמש. אחות נכנסה אחרי אל החדר.

- "מה את עושה כאן?", שאלה

  - "אני מחפשת את יונתן וולפרמן. הוא נמצא בחדר הזה."

    - "הוא נפטר."

      - "מה?"

        - "הוא נפטר. מצאנו אותו, יותר נכון, אני מצאתי אותו חסר רוח חיים על המיטה. הוא בלע יותר מדי כדורים. התאבד."

עמדתי מולה דוממת ובעיניים חסרות תזוזה כמעין חולמות. לאחר שניסיתי לעכל את העובדה, התחלתי לצחוק בקול רם, מעין שכרות. היא לא הבינה מה פשר התנהגותי ורק עמדה ובהתה בי.

- "יובל אמר לכם לעשות את זה."

  - "יובל?", היא לא הבינה

    - "כן, יובל. הוא תמיד מנסה להפריד בינינו - אבל הפעם הוא באמת הגזים. את לא יכולה לקחת חלק בדבר הזה. איפה יונתן?"

      - "עלמתי, הוא נפטר לפני ארבעה ימים."

        - "לא נכון."

          - "הוא נפטר," היא הנהנה. "בואי אליי", אמרה והתקרבה אליי על מנת לנחם ולחבק אותי

            - "לא! תעזבי אותי!", העפתי אותה מעליי, "הוא לא נפטר!"

              - "הוא.."

                - "הוא לא! את משקרת!", צעקתי עליה וניגשתי אל המגירות, מחפשת אחר פיסת מידע שתגלה לי היכן יונתן באמת נמצא.

ידעתי שאחרי הכל אני חשובה לו, שהוא רוצה שאבוא אליו.

פתחתי את המגירה שלצד מיטתו ומצאתי בה את היומן שלי. לאחר שהבטתי בו זמן מה, לא מבינה מה הוא עושה במגירה של יונתן, חזרתי אל חדרי בו עדיין שהה יובל.

- "יהלי.."

  - "שקרן! איפה יונתן?"

    - "מה את יודעת?"

      - "איפה הוא, יובל?"

        - "הוא נפטר, יהלי." 

לא הבנתי למה יובל אומר לי את אותו המשפט, שיונתן נפטר.

- "זה לא יכול להיות. הוא היה כאן!"

  - "הוא היה."

כעסתי על יובל והתקרבתי אליו, מכה את חזהו בחוזקה. התחלתי לבכות בכאב לב, והוא הושיט אליי מכתב. "תקראי את זה," הוא אמר, "את חייבת לקרוא את זה."

לקחתי את המכתב מידו ויובל השאיר אותי לבדי.

"אף פעם לא היה לי מספיק כסף כדי שאוריש אותו לבנאדם מיוחד כשאמות, אבל אני רוצה להוריש משהו אחר. אני יכול לתת חיים, אני יכול להוריש את זה למישהי מיוחדת בשבילי.

אחרי מספר בדיקות שערכתי גיליתי שהמטופלת יהלי לב, כמעט בת שמונה-עשרה, המאושפזת במחלקה הזאת, זקוקה להשתלה באופן דחוף. לשנינו יש את אותו סוג הדם. תצילו את החיים שלה למעני."

השתתקתי. לא האמנתי למראה עיני, לא האמנתי למכתב הזה, לא האמנתי למה שיונתן עשה למעני.

- "לא..לא..לא. זה לא יכול להיות," מלמלתי לעצמי בוכיה.

יובל נכנס אל החדר בעצב לאחר שהבין שכבר הספקתי לקרוא את המכתב. "איך הסכמת לזה?! איך עשית לי דבר כזה, יובל?!"

  - "אני ידעתי מזה בדיוק כמוך, יהלי."

    - "מה אני אעשה עכשיו?", שאלתי בקול חנוק.

      - "תחיי, יהלי! תחיי!", הוא החזיק בידיי בחוזקה, "יונתן החזיר לך את החיים!"

        - "אני רוצה שהחיים יחזירו לי אותו!"

          - "לאן את הולכת?"

ניסיתי לרוץ ככל שיכולתי, למרות שכאב לי כל-כך. רציתי למות יחד עם יונתן.

נכנסתי למעלית ועליתי אל הקומה הכי גבוהה אליה יכולתי להגיע. החלון שהיה שם קרא לי. עמדתי מולו שמאחוריי שובל צעקות שאעצור - אבל לא יכולתי.

אתם בטח שואלים את עצמכם אם זה נגמר, אם מתתי. אם הייתי מתה לא הייתי כותבת לכם עכשיו.

עברו כבר עשר שנים מאז, ואני עדיין זוכרת אותו, כאילו שהכרנו היום בבוקר. ניצחתי את הסרטן, אבל לא את הגעגוע.

אני וגרי התחתנו כשהיינו בני עשרים. מאז אנחנו הידידים, החברים והמאהבים הכי טובים.

אבל עדיין לא שכחתי את יונתן.

אני לא אחזור לכתוב באותו יומן, לא אחרי שיונתן כתב לי בו בפעם האחרונה, חותם את סיפור חיי.

"רחוקים, כמו חלפו חיים, הלילות שעוד דיברנו בלחישה. אפורים ביומן הדפים  שאותם היית חותמת בדמעה, באהבה. ארוכים ומשונים הימים שבלעדייך עצובים. אל תבכי, אהובה שלי. אני בא תמיד אלייך בשירים.

תני לי דקה להתאהב בך שוב. כמו מחלה, כך בשבילך למות, רק עוד דקה ואהיה שלך.

טוב למות בעד האהבה."

יונתן

התעוררתי, מופתע לגלות את יהלי שוכבת לצידי. הסתובבתי אליה והבטתי זמן מה על פניה היפות. תהיתי מדוע אלוהים החליט לקחת חיים דווקא מאותו מלאך.

לחשושי האחיות שבחוץ כבר החלו להישמע, והיה עליי להעיר את יהלי. קראתי לה חרישית, מבלי למשוך תשומת לב יתרה.

היא לא ענתה לי, אפילו לא הנידה עפעף.

- "יהלי," קראתי לה שוב, "תתעוררי", הפצרתי בה. נגעתי בידה הקרה של יהלי. פחדתי שהדבר הגרוע יותר מכל קרה.

טלטלתי אותה בחוזקה והתחלתי לצעוק בקולי קולות. הגבר ששכב במיטה הצמודה התעורר גם הוא, ואחות הגיעה מבחוץ עקב הצעקות.

- "מה אתה עושה?", שאלה.

  - "היא לא מתעוררת! תעשי משהו! היא לא מתעוררת!", לא הפסקתי לומר.

    - "זוז," הפצירה בי, בדקה את הדופק של יהלי, ולאחר קראה לאחיות אחרות ורופא המחלקה, שהגיע במהרה.

הם לקחו אותה ממני. ראיתי אותה מתרחקת על גבי מיטה לבנה אל הלא נודע, דרך דמעות המחנק שהציפו אט אט את עיניי.

החלטתי לעדכן את משפחתה בנוגע למצב והלכתי לעבר החדר הישן שלנו. גיששתי במגירות השידה שבין שתי המיטות בכדי למצוא מספר טלפון או פיסת מידע שתוכל לקשר בינינו.

מצאתי שם יומן. היומן שלה. היומן של יהלי.

"יומן,

כפריט יקר ערך ומעין מלאך שלי, אני דורשת ממך להודות לאלוהים.

אלוהים, תודה. תודה שהענקת לי חיוך, שהפכת רע לטוב ואפילו לשנייה אחת בלבד. תודה לך על כך שיונתן אוהב שינויים והעבירו אותו דווקא אל החדר שלי. תודה ששלחת לי מלאך כדי להנעים את זמני ההולך ופוחת. תודה שהבאת לי רֵע, ואהבה."

זה הדבר האחרון שהיא רשמה ביומן שלה.

הדמעות שזלגו מעיני טפטפו עליו, ומיהרתי לנגב אותן. יצאתי מן החדר כשהיומן שמור היטב בידי, מחבק אותו שלא יאבד לרגע. שוטטתי במסדרונות המחלקה, מחפש אודותיה.

למחרת, אמה ואחיה כבר הגיעו. לא ישנתי כל הלילה בציפיה ותקווה בנוגע למצבה. אריאלה ויובל עמדו לא רחוק מחדרי, והחלטתי לגשת אליהם.

- "שלום," פניתי אליהם, "אני יונתן.."

  - "כן, כן. אנחנו יודעים מי אתה", השיב לי יובל בזלזול. לא הבנתי מדוע הוא שונא אותי כל-כך. ראיתי שאריאלה מסמנת לו בעיניה הנפוחות מדמעות.

    - "אני אריאלה," היא לחצה את ידי, "אני אמה של יהלי."

      - "אני יודע. מה שלומה? היא בסדר?"

היא לא עמדה בזה והחלה לבכות, מולי ומולו. יובל חיבק אותה בחוזקה ובאותו הזמן הביט בי. השפלתי מבט בצער והבנתי שהמצב של יהלי בכי רע.

הלכתי בהמשך המסדרון והתיישבתי באמצע שורת כסאות, לא רחוק מהם. יובל עדיין ניחם את אמו, ולאחר כמה רגעים, כשאריאלה התלוותה אל הרופא בעצב, החלטתי לגשת אליו.

- "אני מצטער אם הרעתי לכם. לא התכוונתי.."

  - "המצב שלה לא טוב," הוא קטע אותי, "לא חשבתי שזה יגמר כל-כך מהר."

לא ידעתי מה לענות ליובל. הבנתי את משמעות המשפחה, הקירבה הגדולה הזאת, שלפתע הייתה חסרה לי רבות.

    "היא צריכה השתלה באופן דחוף. זה מה שהרופא אמר", אמר בכל חנוק. "אנחנו אובדי עצות. אין לנו למי לפנות, ובבנק אין את סוג הדם שלה."

     - "סוג הדם שלה?"

       - "O. יש גם תור ארוך קטן. אני לא יכול לחיות עם זה. אני לא יכול לחיות עם הידיעה שאאבד את אחותי. אני מפחד, אני.."

         - "יהלי תחיה", אמרתי לו.

           - "מה?", הוא לא הבין והרים מבטו.

             - "יהלי תחיה", חזרתי על עצמי.

               - "אני לא יודע אם היא תחיה," החל להתייפח בפניי, "אנחנו לא יכולים להציל אותה. אף אחד לא יכול להציל אותה עכשיו."

אריאלה התקרבה אלינו וסיפרה לנו על דברי הרופא.

- "היא זקוקה להשתלה," אמרה והביטה בשנינו לסירוגין, "הם מנסים להחזיק אותה בחיים."

  - "אלוהים..", נאנח יובל והחל לבכות.

התרחקתי משניהם והלכתי לחדרי כשבראשי מחשבות רבות.

אותם כדורים שהונחו על שידתו של השכן קרצו לליבי כבר הרבה זמן. הוצאתי את היומן של יהלי וידעתי שזה הדבר הכי נכון לעשות.