All or Nothing

All or Nothing||פרק חמישי

הוא הלך ברחובות העיר, מחפש את הכתובת שהייתה רשומה על הנייר, בטוח שזו הכתובת של אן

הוא מצא לבסוף את הבניין, ועלה לקומה הרביעית, הוא תקתק, וכעבור מספר שניות, הדלת נפתחה

"הו, טום! באת להמשיך את השיחה שלנו?"

"אמלי..."

אמר בלחץ, והיא החלה לדבר, בעודה סוחבת אותו לחדרה, לא מפסיקה לדבר לרגע .

היא יצאה מביתה, מנסה לשכוח את מה שעבר עליה בימים האחרונים, הכול התרחש בצורה כה מוזרה,

טום, ביל, ההורים שלה, הודעת SMS קטעה את מחשבותיה,

'אן,

אני נוסעת לצרפת, אין לי כוח להורים...

תאחלי לי בהצלחה!

קייט'

'בהצלחה, מטומטמת שכמותך...'

חשבה בליבה, היא נזכרה באחותה הקטנה, אומנם לא כ"כ קטנה, רק שנה הפרש, אך אן אהבה לעצבן אותה

בכך שהזכירה לה בתמידות, שהיא הבכורה, היא נזכרה במילים האחרונות אותן אמרה, אפילו אם זה לא היה מכוון,

היא הייתה עושה הכול, רק בשביל למחוק מזיכרונה את אותם הימים, ואת אותן המילים, שהרסו משהו שלא ניתן לתיקון,

'תסתלקי מהחיים שלי!! מי את חושבת שאת? מי צריך אותך בכלל??'

אבל אן... אני רק...'

'את רק מה? דחפת את האף שלך? זה אל עניינך!! תסתלקי מהחיים שלי! תתאבדי!!'

'אבל... '

היא התקרבה אליה ודחפה אותה, היא נפלה, אך אן המשיכה לסחוב אותה מחוץ לחדרה,

היא טרקה את הדלת, לא שמה לב לדמעותיה, ליבה כבר היה קפוא כמו קרח, היא התיישבה על יד הדלת,

וחייכה, היא תמיד עשתה את זה כשרצתה לבכות, לא נשארו לה דמעות, אז היא חייכה, רק חייכה.

שנה חלפה מאותו יום, לאחר כמה ימים, הוריה וקייט יצאו לחופשה, משאירים אותה לבד, היא במילא לא צריכה אותם, כך הם אמרו  היא המשיכה ללכת, שקועה בעולם אחר לגמרי, היא הרגישה שמישהו כמעט מפיל אותה על הרצפה, אך

באותה שנייה הוא מצמיד אותה אליו, ובכך מונע את נפילתה, היא הרימה את מבטה,

"היי... אני מצטער... לא ראיתי אותך..."

"אהה... אתה...."

"כן, זה אני, את לא מעריצה נכון?"

"אהה? אתה... יכול לעזוב אותי?"

מלמלה בחוסר הבנה, הוא האדים מעט והרפה מאחיזתו, מחייך אליה חיוך חושף שיניים, פניה נשארו רציניים,

וחיוכו נמוג לאט-לאט,

"אני יו, ואת?"

"אן... ו.... אני חייבת ללכת..."

"אהה... אני...  אם תצטרכי משהו... זה המספר שלי..."

'שיט! ואם היא מעריצה? אולי אני אקח בעדינות את הנייר מהיד שלה, ואתחיל לרוץ? לאאאאאאא...'

 היא האדימה מעט, וניסתה להחזיר לו את הנייר, אך הוא חייך והלך משם,

"חכה!!"

קראה, אך הוא כבר היה רחוק ממנה, ולא שמע את קריאתה, היא דחפה את הנייר לאחד הכיסים שלה, והמשיכה ללכת,

כעבור כמה דקות, היא הגיעה למסקנה גאונית,

'בני אדם, במיוחד בנים, במיוחד מוזיקאים, במיוחד אנשים שקוראים להם יו, טום, וביל, הם מוזרים! כולם בורחים!'

היא הגיעה לביתה של אמלי, ועלתה לקומה הרביעית, היא תקתקה בדלת, אך הזמן עבר, והדלת לא נפתחה,

היא ניסתה להתקשר אל אמלי, אך הטלפון היה מכובה, היא פתחה את הדלת, מופתעת מעצם העובדה שהדלת פתוחה,

דבר שמראה שמישהו אכן בבית, וזאת בוודאות אמלי, היא גרה לבד כבר כמעט שנתיים, ובשל הסיבה הפשוטה שאמלי תמיד אומרת לה 'תרגישי בבית' היא הרגישה שהיא יכולה לפתוח את הדלת ולראות למה היא לא פתחה לה את הדלת,

אולי קרה לה משהו? חשבה בעודה מתקדמת לעבר חדרה של אמלי, היא שמעה גניחות,

'ממתי היא רואה סרטי פורנו?!'

שאלה את עצמה, היא פתחה את הדלת,

"אמלי הדלת הייתה..."

היא השתתקה מייד, לאחר שראתה שהטלוויזיה בכלל לא הייתה דלוקה, טום ואמלי התכסו בשמיכה ואמלי התחבאה מתחת לשמיכה, מנסה לא להראות את פרצופה

"אן... מה את עושה פה...? זה לא מה שאת חושבת...."

אמר טום בקול רועד, ממבוכה ובהלה,

"כלום.. אני כבר הולכת..."

אמרה, בעודה מנסה לשמור על יציבות קולה למרות שהיא שנאה אותו, זה היה כאילו עוד בגידה שלו,

הוכחה לכך שהוא לעולם לא ישתנה, לפחות לא לטובה, היא יצאה מהחדר, מתעלמת לחלוטין ממה שראתה, מוחקת את הכול ממוחה, אחרי הכול היא אמורה לשנוא אותו, לא איכפת לה מה הוא עושה, או במקרה הזה, את מי הוא עושה.

יו נכנס לחדרו, מתעלם משאלותיו של סטרייפי, אותה נערה... למה הוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה? למה הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו? ומה עם היא תפיץ את זה באינטרנט? מה אם היא תמציא שהיא החברה שלו או משהו דומה?

"יו, אתה מוכן להקשיב לי לרגע?"

"סטרייפי, אתה מוכן להפסיק להתנהג כמו נקבה ועוף לי מהחדר?"

"רק רציתי..."

הדלת נטרקה מול פרצופו, בנס לו פוגעת באפו

"לשאול אותך עם אתה יודע משהו עליה...."

מלמל לעצמו,

'אידיוט! אידיוט! אידיוט!'

צרח על יו בהנאה גדולה במוחו, למרות שהם היו החברים הכי טובים, למרות שהם מכירים כבר כמה שנים,

יו התחיל לעצבן אותו, מאוד,

"לומינור!!! נראה לי שיו קיבל מחזור!!!"

צרח בחדווה לאחר שמצא סיבה למצבי הרוח המשתנים של יו,

"סתוווווווווווווווווום!!"

צרח יו, סטרייפי ולומינור החלו לצחוק מתגובתו של יו, וכעבור מספר דקות, כול אחד נכנס לחדרו, מתעסק שמשהו יותר מעניין מלרדת על יו, והמחזור הדמיוני שהוא כנראה קיבל.

"לא, לא, לא נדלקתי על החברה של אח שלי... או על האקסית של אח שלי.... זה לא קרה..."

ניסה ביל להרגיע את עצמו, אך האמת הייתה שהוא ממש נדלק על האקסית של אח שלו, דבר שגרם לו לרצות להתאבד,

'אני לא יכול לעשות לו את זה, היא שונאת אותי... או תשנא אחרי שתדע שהכול באשמתי.....'

דמעות זלגו מעיניו של ביל, יצרו שבילים שחורים במורד לחייו, הוא קם וסגר את הדלת, הוא הדליק מוזיקה בפול ווליום

וניסה להירגע, רק מוזיקה מצליחה להרגיע אותו ברגעים כאלו, מוזיקה ואחיו התאום, שלא ממש יכול

לעזור לו בסיטואציה הנוכחית.

"א...אני חושב שאני אלך עכשיו... "

מלמל טום, הוא לא האמין למה שקרה, דווקא אן, מכול הבנות בעולם, דווקא היא באה בשנייה ההיא.

הוא יצאה מדירתה של אמלי, משאיר אותה לבד, לחשוב על מה שהיא תגיד לאן.  

אז, הפרק סוף סוף עלה, אתמול שיכתבתי אותו כי משהו לא הסתדר לי, אז כפי ששמתם לב [אם שמתם לב] חברי להקת סינמה ביזאר

הצטרפו לסיפור, והסיבה לכך זה כי הכותבת השנייה, אוהבת אותם  

ימשיכו להצטרף עוד כמה דמויות, והסיפור לא יהיה כמו כולם [אני אומרת את זה כול פעם]

את הפרק הזה, כתבתי לבד כי הכותבת השנייה חולה, אז הוא יצא משעמם מאוד, והפרק השיש יעלה בימים הקרובים, לא מחר כי אני לא אהיה בבית רוב היום, ולא יהיה לי זמן לכתוב אותו אבל כנראה ביום ראשון או שני הוא כבר יהיה גמור 3>

הסיפור הזה יהיה קצר יחסית, בסביבות ה-20/30 פרקים, עדיין לא החלטנו, וייתכן שהסיפור גם יתארך, תלוי מה המוח שלנו ימציא >< 

אני יודעת שכול פעם אני כותבת את אותו דבר, אבל מה לעשות? אני אוהבת לחפור -_-'