| 4/2008
לראות את הר פוג'י ממזרון צבאי
בשעה טובה, אחרי טיסה של ארבע שעות לציריך, שלוש שעות המתנה בשדה התעופה,
11 שעות טיסה לטוקיו והמתנה של עוד שלוש שעות נוספות לנוריקו, מנהלת בית הספר לאנגלית בו נסעתי לעבוד - הייתי סוף כל סוף בדרכי לנומזו, עיר
יפנית בת רבע מיליון תושבים למרגלות הר פוג'י, בה אני אמורה לבלות את השנה
הקרובה ב-21 שעות שבועיות של לימוד אנגלית לילדים ולמבוגרים יפנים.
הייתי
רוצה להגיד שההחלטה לנסוע ללמד אנגלית ביפן היתה תוצאה של תשוקה ארוכת
שנים להכיר ולחקור את נבכי התרבות היפנית, אלא שלמרבה הצער זה יהיה
שקר וכזב. מעולם לא חלמתי לנסוע דווקא ליפן. באותה המידה הייתי שמחה לנסוע
לסין, להודו או לאוסטרליה. הסיפור האמיתי הוא הרבה פחות קיטשי: באמצע ההתמחות שלי במשפטים החלטתי שאחרי
בחינות ההסמכה אסע לטיול ארוך איפושהו בעולם, ואולי אפילו אתגורר תקופה מסויימת בארץ זרה ורחוקה. יעד מוגדר לא היה לי. יום אחד גיליתי שמישהו שאני מכירה
נסע לפני שנתיים ללמד אנגלית ביפן. כששמעתי שכל הדרישות ממנו הסתכמו בכך שיהיה לו
תואר ראשון כלשהו, סקרנותי התעוררה. יצרתי איתו קשר, הוא סיפר לי על החוויה שלו, ושנה מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי בנומזו, יפן,
מתבוננת על הר פוג'י דרך חלון הדירה שלי ומתפעלת מפריחת הדובדבן שבפארק ממול.
למה דווקא אנגלית? כי מסתבר שהיפנים, על כל שלל התחכום והטכנולוגיות העתידניות שלהם, הם ממש גרועים באנגלית. הילדים היפנים לומדים אנגלית בבית הספר בערך שעה וחצי בשבוע, שזה ממש כלום, והמבוגרים היפנים חוששים מאנגלית. אחרי שהתחלתי ללמוד יפנית הבנתי למה - השפה היפנית שונה מאד מהאנגלית. ביפנית, לדוגמה, אין סימני שאלה: מי שרוצה לשאול שאלה, חייב להוסיף את המילה ka בסוף המשפט; בשפה אין הטיות; ההווה והעתיד הם אותו הדבר; אבל מה שללא ספק הכי הזוי הוא שהפועל ביפנית מגיע בסוף המשפט, מה שהופך את המבנה של המשפט היפני לשונה מאד מה"דוגריות" שמאפיינת שפות כמו עברית ואנגלית. אתה תגיד הכל: עם מי, מתי, למה, כמה, איפה ואיך - לפני שתגיע לפואנטה ותגיד לנו מה, לעזאזל, עשית. פלא שהם מתקשים באנגלית?
הדבר הראשון ששמתי לב אליו אחרי הנחיתה בנריטה (שדה התעופה של טוקיו) הוא שהרבה מאד יפנים הולכים עם מסכות של מנתחים על הפנים. בספר של שפרה הורן על יפן, "חוויה יפנית" (שאני בטח אציין הרבה מאד פעמים במהלך הכתיבה בבלוג הזה) היא מסבירה שהם הולכים ככה כי הם חוששים מזיהום האוויר הכבד בטוקיו, אבל המנהלת אמרה לי שזה לא נכון. הסיבה שהיפנים הולכים עם מסכות מנתחים על הפנים היא שהרבה מהם אלרגיים לפריחת עץ האדר (לכן הם עובדים עכשיו על פיתוח של עץ אדר שלא גורם לאלרגיה). סיבה נוספת שהיפנים הולכים עם המסכות האלה נעוצה בהתחשבות שמאפיינת את האומה הזאת: מי שחולה מנסה לא להדביק את האנשים שסביבו. לי, באופן אישי, נראה די נורא "להחזיק" את כל החיידקים בתוך המסכה ולא להיות מסוגלים להתעטש ולהשתעל באופן חופשי, אבל אולי זה מכיוון שאני ישראלית חצופה ולא מתחשבת.
אחרי שהגענו לנומזו ופגשתי את שאר המורים שילמדו איתי אנגלית (ארבעה אמריקאיים), לקחו אותי לראות את הדירה החדשה שלי. היא ממש חמודה, אבל יש לה כמה חסרונות שאפילו אחרי יומיים בלבד פה קשה להתעלם מהם. הבולט שבהם הוא העובדה שהקירות לא מבודדים בשיט. אחד המורים הסביר לי שמכיוון שיפן היא אזור מוכה רעידות אדמה, הרי שאת הבניינים רבי הקומות בונים ככה שיחזיקו מעמד, אבל את הנמוכים בונים באופן בו לא ייגרם הרבה נזק אם הם ייפלו. לפיכך הקירות בדירה שלי עשויים מחומר קל ואוורירי, בעיקר הפנימיים אבל גם החיצוניים - והחומר הזה, שאולי לא יהרוג אותי אם ייפול עלי באמצע רעידת אדמה, בהחלט עלול לגרום לכך שאחטוף דלקת ריאות או שפעת חמורה כמה פעמים בשנה. זה ממש מטורף, אני יושבת בתוך החדר שלי, מקלידה את הפוסט הזה, ומרגישה כאילו אני יושבת בחוץ. מזל שהמורה הקודמת שגרה פה השאירה אחריה שני תנורים, שפועלים עכשיו בפול-טיים ג'וב.
חסרון נוסף של הדירה הוא בכך שכדי שיהיו מים חמים במקלחת, אני צריכה לעשות לא פחות משבע פעולות עוקבות. משהו בסגנון של: להדליק את הגז, לסובב ידית, לסובב כפתור נוסף, להחזיק אותו לחוץ, להדליק את זרם המים, להרים את הכפתור השני ולהעביר אותו למקום אחר, ולהתפלל שלא שכחתי שום שלב תוך כדי התהליך - וזה מהאומה שמייצרת את מוצרי האלקטרוניקה המתקדמים בעולם. מה נסגר, לעזאזל?! שלא לדבר על זה שאסור להסתבן בתוך האמבטיה עצמה, כי הסבון עלול לחסום את הצינור. כן כן, חבר'ה, הבנתם נכון: אני לא מתקלחת באמבטיה, אלא מחוץ לאמבטיה, על הרצפה. מסתבר שזה מה שעושים פה. אה, ואם דמיינתם אמבטיה בגודל נורמלי, תשכחו מזה: הדירות היפניות קטנות מדי. האמבטיות הן בגודל של חצי מהאמבטיה הסטנדרטית בארץ, רק קצת גבוהות יותר. מה שכן, בתור פיצוי על כל המכות האלה, לפחות המים חמים כמו אש, ואני לא צריכה להתמודד עם המצב שהיה לי במרכז אמריקה, שם לחץ המים בא על חשבון הטמפרטורה שלהם ולהיפך.
ולבסוף, השינה ביפן היא לא על מיטה, אלא על פוטון. המילה "פוטון" נשמעה לי תמיד נורא רומנטית וסקסית; דמיינתי שמדובר במזרון גדול, עבה ומפואר שמשכיבים על הרצפה ומשתרעים עליו באנחת עונג. במבחן המציאות התברר שהפוטון הוא בסך הכל... מזרון צבאי. אומנם צבעוני ומתקפל, ואולי גם טיפ-טיפה ארוך ורחב יותר, אבל מבחינת עובי הוא בערך כמו המזרון הירוק הדהוי שישנו עליו במהלך הטירונות ובמגורים הצבאיים. קשה לתאר את גודל האכזבה שחשתי למראהו. "זה טוב לגב", אמר לי אחד המורים אחרי שראה את הפרצוף המשתומם שלי. "רק תזכרי לאוורר אותו על המרפסת בערך פעם בשבוע".
...אכן, אני נמצאת בעולם אחר.
| |
| כינוי:
דנה פאר, יפן
בת: 43
Google:
dansh81
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
