| 4/2008
יום הולדת יפני, או: איך צילקתי את בלוטות הטעם שלי לנצח
עוד כשהייתי בארץ הכנתי את עצמי לכך שיום ההולדת שלי פה יהיה בודד ואומלל. אחרי הכל, כשאתה מגיע למקום חדש וחוגג שם את יום ההולדת שלך אחרי שבועיים בלבד קשה להניח שיהיו לך כבר חברים לצאת איתם או שלמישהו סביבך בכלל יהיה אכפת. אלא שלמרבה השמחה, לא רק שציפיותיי הקודרות לא התגשמו, אלא שיום ההולדת שלי פה היה ממש נהדר!
ראשית, אפשר לומר שהיה לי השנה יום הולדת ארוך במיוחד. מכיוון שיפן היא בעתיד (שש שעות קדימה), נהניתי מברכות יום הולדת מאנשים החל מחצות שעון יפן, ועד למחרת בחצות שעון ישראל. כך שטכנית, יום ההולדת שלי נמשך 30 שעות, מה שהיה כיף במיוחד. :-)
בבוקר יום ההולדת עצמו הלכתי לבית הספר, ללמד. אחרי כמה שעות של "Red! Go find something red! Very good, Risa, very good! Now find something... blue!" רציתי ללכת הביתה ולנוח לפני הערב, אלא שהסייעת החמודה מאסאיי תפסה אותי כשהייתי כבר עם רגל אחת מחוץ לדלת: "חכי, המתנה שלך בדרך!" ואכן, כעבור כמה דקות הגיע נער שליח עם זר פרחים מושקע ויפהפה, ארוז בקפידה ומעוטר בסרט ורוד מקסים. נורא התרגשתי, כי ממש לא ציפיתי לקבל מתנה מבית הספר. העובדה שקיבלתי פרחים הסתדרה לי עם מה שכבר ידעתי לגבי המתנות היפניות, שאמורות להיות תמיד או אכילות או מתכלות בצורה אחרת. זאת מכיוון שהבתים היפניים מאד קטנים, ולכן אתה לא אמור לתת דבר שיעמיס עוד יותר על הדירה הקטנה ממילא.
בערב הלכנו כולנו למסעדת סושי-רץ, שבה הסושי נע על מסוע ברחבי המסעדה וכל אחד יכול לקחת מה שבא לו. כולנו = המורים האמריקאים (סת', פיל, איימן וליסה) ושתי יפניות חמודות מצוות בית הספר - המנהלת נוריקו והסייעת מאסאיי. כל צלחת סושי עולה במסעדה הזאת מאה ין, שזה פחות או יותר שווה ערך לדולר. הסושי שנע על המסוע נמצא בצלחות לבנות או צהובות, הצהובות מסמלות לעדיני הנפש בינינו שיש על הסושי תוספת וואסאבי. אם רוצים להזמין מנה שמשום מה לא מגיעה במסוע, אפשר ללחוץ על אינטרקום שנמצא מעל השולחן ולהזמין את המנה ישירות מהמטבח. המנות המוזמנות מגיעות גם הן באמצעות המסוע, אבל בצלחת מוגבהת מיוחדת, כדי שהסועדים האחרים יידעו לא לקחת אותן.
הסיבה שהלכנו למסעדה הזאת דווקא היא שכבר הייתי שם בשבוע הראשון שלי עם איימן ופיל, ומאד אהבתי אותה. בכלל, אני מאד אוהבת את הסושי ביפן, ממה שיצא לי לטעום בינתיים. יש שני הבדלים עיקריים בינו לבין הסושי בארץ: א. הוא הרבה יותר מושקע ומגוון (יש כל מיני סוגים של סושי שבחיים לא נתקלתי בהם בארץ, כמו למשל סושי עם כדורי בשר! שהוא אגב ממש מדהים). ב. יש בו די הרבה מיונז. אומנם לא בכל הסושי, אבל השילוב של סושי ומיונז זה משהו שלא הכרתי בארץ, ושדי נפוץ פה. האמת שזה גם ממש טעים (אם כי גם ממש, ממש משמין ולא בריא).
אחרי שישבנו במסעדה בערך כחצי שעה, אכלנו הרבה סושי ושתינו המון תה ירוק (שמוגש בחינם), הוריד סת' צלחת סושי מהמסוע, גיחך, ואמר: "אוקיי, הגיע הזמן לבדוק אם את אוהבת נאטו".
עכשיו, הקדמה קצרה ונדרשת ביותר: נאטו הם פולי סויה מותססים. היפנים מתים עליהם, אוכלים אותם בתוך סושי ואפילו סתם ככה מתוך קערה, אבל רוב המערביים חושבים שמדובר בדבר המסריח והמגעיל ביותר עלי אדמות. במהלך השבוע הראשון שלי פה, איימן ניסה לתאר לי את הטעם והריח של נאטו. הוא אמר: "תדמייני שלוקחים פולי סויה, קוברים אותם במקום טחוב לחודש, עד שהם מרקיבים לגמרי, מקבלים מרקם ספוגי ומתחילים להסריח. בשלב הזה חופרים אותם מהאדמה ואוכלים אותם כמו שהם". זה נשמע אומנם מגעיל ברמות מטורפות, אבל בתור מי שכבר יצא לה לאהוב דברים שגרמו לאחרים לעקם את האף (כמו למשל השילוב של צ'יפס וגלידה), חשבתי שאולי יש סיכוי שאוהב את זה, וחיכיתי בקוצר רוח להזדמנות שלי לטעום.
והנה, בערב יום הולדתי ה-27, ההזדמנות שלי הגיעה: הנאטו מונח מולי על צלחת, החבר'ה תוקעים בי מבטים משועשעים, ואני במצב רוח מעולה. מה יותר מתאים מזה? אלא שמצב הרוח המעולה לא החזיק מעמד הרבה זמן אחרי שקירבתי את הסושי לאף והרחתי אותו. אלוהים שישמור, זה היה אחד הדברים הדוחים ביותר שהרחתי בימי חיי. "לא, לא, אל תריחי את זה" אמר סת'. "פשוט תכניסי לפה ותאכלי".
נו, מה יכולתי לעשות? ביפן התנהגי כיפנית. אז לקחתי נשימה ארוכה, קירבתי אלי את הסושי, ניסיתי לא לנשום, ובתחושה של "על החיים ועל המוות" הכנסתי אותו לפה, והתחלתי ללעוס...
...פאקינג שיט, זה היה הדבר הדוחה ביותר שטעמתי בחיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייים! לא רק שהתיאור של איימן היה קרוב לאמת, הוא אפילו ייפה את המציאות: בלוטות הטעם המסכנות שלי זעקו חמס, וכל הווייתי התרטטה, התמרמרה ומחתה על הסבל הנורא שהעברתי אותה בזה הרגע, ועוד ביודעין. פשוט לא הצלחתי לתאר לעצמי איך מישהו מסוגל בכלל לאהוב את הדבר הזה - עזבו לאהוב, איך מישהו מסוגל בכלל לבלוע את זה מבלי להקיא את כל תכולת הבטן שלו אחרי שניה. ירקתי מיד את הנאטו מהפה שלי לצלחת הקרובה ביותר, והושטתי יד נואשת לעבר ספל של תה ירוק, שאומנם לא העביר את הטעם הנורא אבל לפחות טשטש אותו מעט (מעט מדי!). אפילו סושי אחר שדחפתי לפה בחוסר אונים לא הפיג את הטעם לחלוטין - כל העולם הריח כמו נאטו, ואני חושבת שלא אגזים אם אומר שהרגשתי כאילו כל החוויה הזאת צילקה את חוש הטעם שלי לנצח.
מסביבי, כמובן, כולם התפוצצו מצחוק, וכל האירוע תועד לנצח בתמונות ובווידאו.
אחרי שסיימנו במסעדה הלכנו לשחק באולינג. הבאולינג ביפן נראה, מסתבר, בדיוק כמו באולינג בכל מקום אחר - חוץ מאשר מכונות הנעליים, שהן מגניבות לאללה. אתה מכניס 100 ין לתוך מכונת הנעליים שבמידה שלך (המכונות מחולקות לפי מידות), ונעליים יפות, מבריקות ונוחות בטירוף נפלטות החוצה עבורך. הנעליים היו כל כך נוחות שכמעט הצטערתי שאני לא יכולה לקחת אותן איתי.
אחרי שני סיבובים של באולינג חזרנו הביתה. אני, אישית, לא הלכתי לישון עד שש בבוקר: עליתי אונליין, קיבלתי המון ברכות מאנשים, התקשרתי להורים שלי כשהשעה פה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר, ובעיקר - בעיקר ניסיתי לסלק מהתודעה את טעמו של הנאטו ולהטביע את הזיכרון בהרבה, הרבה שוקולד. אין ספק, את יום ההולדת הזה לא אשכח לנצח.  .
| |
| כינוי:
דנה פאר, יפן
בת: 44
Google:
dansh81
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
