באמצע מסע חיי
אני נאבד ביער ,
כי מדרך הישר סטיתי.
כמה שקשה לספר ,
טיבעו של היער פראי ,צפוף וקשה.
ושוב הפחד חוזר רק מעצם המחשבה עליו .
האין זה המוות הכי מריר ? .
וכל הטוב שמצאתי , אני אספור את שאר הדברים שראיתי .
איך הגעתי לשם אני לא יכול להגיד
הייתי כל כך מנומנם
כשהזנחתי את הדרך האחת והיחידה
אבל כשהגעתי למרגלות הגיבעה , שם העמק הסתיים
וליבי חדור פחד.
הסתכלתי למעלה וראיתי את כתפיו
ערוכות באור הראשון של היקום
שמוביל את האנשים ישר לשם ,ולא במסלול
ואז הפחד מהסבל נשאר באגם של ליבי כל הלילה .
בזבזתי את כולי למצוקה הזאת עד שהפכה לרוגע
וכמי שקשה לו לינשום
ובורח מהעומק לשפל
מסתובב ומביט לאחור אל תוך המים המסוכנים
ודעתי עדיין צלולה .
פניתי שוב לאחור להסתכל על המעבר
ושוב חושב על כך ששום בן אנוש לא יצא מהעולם הזה בחיים.
אחרי שנחתי כשגופי התעייף כבר.
המשכתי בדרכי אל עבר מדרונות המדבר
עקבות רגלי עם כל צעד קדימה שוקעות יותר ויותר
אבל כעת בסמוך לעליה התלולה
אור הנמר הזוהר ניראה חולף במהירות
והוא סירב להתרחק ממני.
המשך יגיע ליצירה הספרותית הזאת כוללת בתוכה 111 בתים בערך אז זה קצת קשה לתרגם הכל בפעם אחת .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
WhoreCore