"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

יער. גשם. גוף מושט אל ליבך ומוטל על האדמה הלחה הזועקת
החוצה. דלת זכוכית. אדים. יד מושטת לראות את האמת, להזיע את עגלי הרע, לנקות את
האדים מדלת. אני ממשיך ללכת, ורק גופי מתהלך על פני כדור-הארץ, נשמתי צצה החוצה
מהזמן ולעולם לא תשוב בלי האהובה שנעלה לה מעבר לים. הגשם ממשיך לרדת בעוצמות שלא
ראה האדם מבעודו בחיים, צלילי הלילה החלו רוחשים בין השיחים, אני מול עצמי ועם
אנוכי, לבדי. כל העולם עצר ברגע שהלכת ממני. שעזבת את ידי ונתת לי להמשיך בדרכי אל
בקתת היער האבודה בתוך יערות הגשם של ברזיל.

משפחה. אהבה. תחסרי לי, יקירה. ואבקש שגם תחסכי לי, וכי
לא יכול לתת לי דבר מלבד הכנות האיומה שהותירה אותי מתקפל מגעגועים באמצע לילה של
סיוטים כשכל מה שאני מרגיש שעוטף אותי זה הקור העז החודר דרך חולצתי הדקיקה ודרך
ורידי המכונסים. הקור העז שהותיר אותי כאן, בלעדייך.

בוקר. שמש. ממשיך ללכת אל הבלתי אפשרי, אל האפשרי
במקצת, רק לא אלייך, אהובה. אמשיך בדרכי האבודה, ללא קול חיים. בלעדייך להאחז
כשאני צולל אל מעמקיי האוקיינוס העמוק והכחול שנצבע כמו ציפור חופשייה שלא נותנת
לי לישון כל הלילה במסע הזה שאני מחפש בו את עצמי, אבל יותר מכך – מי אני עתיד
להיות בלעדייך. איך אוכל להמשיך לתפעל את ברכיי כשהן אינן מונחות על רגלייך
היציבות, שתשאי אותי למרחקים, ותקחי אותי הלאה, לשקיעה.

צרצרים. לילה. נותרת מאחור, זיכרון קטן אשאיר לי ממך,
את אהבתינו הנצחית אשאיר למזכרת. לא ארצה לסור ממנה, אלך את כל היערות שמסביבי
ואגיע אל הבקתה הקטנה שנבנתה עבורי. אצעד אל גורלי, יהיה אשר יהיה. אקבל אותו
עליי. כפית אותו עליי.

גשם. בקתה. לב מדמם על רצפת הבקתה, לב שנשבר לרסיסים
מרעם עצום שהותיר רק את יודעיו כיודעים אותו, כנזכרים בדבר הנכון, ומה זה לא נכון
אם הוא האמיתי? מהו האדם היות הוא רק עם עצמו? לא כי הוא לבד? ובכלל, מי שמע על לב
שנשבר.

מקלחת. בית. פותח את עיניי, מרגיש עוד את הנשימה
האחרונה שלך על עורפי, כבר מתגעגע למגע ידייך המגששות אחריי באפלה. הרוצות אהבה,
הנותנות חום. התנועה העוטפת שלך ששבתה לי את הרגש העצום מכל.

את. אני. בלי מחבר יותר, כל אחד סר לדרכו, כמיועד לכך,
כמצופה מאיתנו. רק נשמתי עוד תוהה בערפל הלילה של הירוק עד בתוך הסבכים של האמזונס
העתיק מכל, השקט.