פרק 11:
"את..לא יכולה לבוא איתנו"אמר ביל.
חייכתי- הוא לא חייך, ואז הבנתי שזה רציני.
"אבל, מה?ביל!!!"
"אמרתי לך שיכול להיות שזה לא יסתדר!!" אמר.
"אמרת אבל לא חשבתי שרציני לא נתראה 3 חודשים שלמים!"
"טוב נטלי אל תשגעי אותי- את חושבת שאני לא רוצה לראות אותך כל כך הרבה זמן?!"
"אבל אני יתגעגע" אמרתי וחייכתי חיוך קטנטן.
"גם אני- מאוד..... אבל רגע יש עוד שבוע בערך בואי ננצל אותו!"
"ננצל אותו? איך בדיוק" שאלתי.
"אממ, שנייה בואי נחשוב- יום ראשון סטודיו, יום שני לא, שלישי ראיון, רביעי שוב בסטודיו, חמישי אורזים, שישי....ט..טסים"
ביל נשאר ללא זמן פנוי וללא מילים.
"ככה חשבתי" אמרתי ויצאתי מהחדר בעודי סוגרת בחוזקה את דלת החדר שמשאירה אחריה קול מבהיל ומקפיץ.
אני לא כעסתי על ביל- פשוט לחשוב על העובדה שלא נראה אחד את השני כל כך הרבה זמן, שוב לחזור לתקופה שאני לבד!
השבוע אחרי זה עבר כל כך מהר בלי שראיתי כמעט את ביל, כל היום הוא היה מחוץ לבית- ועכשיו הוא כבר על המטוס, ואני, אני נשארתי לבד- שוב.
בשעות הראשונות הרגשתי שביל צריך לבוא עוד כמה דקות מהסטודיו- אבל לא- הוא טס......השעות עברו לאט, והימים עוד יותר.
התיישבתי מול הטלויזיה, מזפזפת בין הערוצים ולא מוצאת מה לראות.
פתאום שמעתי קול של דלת נפתחת.
"ביל?" צעקתי.
שקט מחריד היה בבית.
קמתי מהר לקחת לי כוס מים, קצת נבהלתי מרעש הדלת, אבל כנראה זה סתם מהרוח.
פתאום מישהו קפץ עלי מאחורה.
הכוס נפלה ווהתנפצה .
התחלתי לצרוח, לא ראיתי מי זה אבל הוא ניסה לחנוק אותי בחוזקה.
בעוד האיש חונק אותי ואני מתקשה לנשום, אני קוראת לעזרה, אף- אחד לא שמע אותי.
"הצילו" צעקתי כמעט בלי קול.
דמעות כבר עלו בעיניי, הוא לא הרפה מהחניקה, התחלתי להרגיש סחרחורת.
באמת, באמת חשבתי שזה הסוף.
*הפרק קצר במיוחד בגלל שאחריו הולך להיות בנזונה =]
לא תגיבו אני לא ישים פרק......אז תגיבו 
* ספויילרים למנויים
תגיבו 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*Zimmer483*
