"היא כבר לא כאן. היא נפטרה לפני שנתיים."
המבט ההמום, רצף המחשבות הקטוע, השאלות הקבועות, מתי ואיך.

זכרונות רבים, חיים להפליא רצו בראשי כל הדרך הבייתה. כשהייתי ילד גרתי עם משפחתי ביישוב קטן ונידח בצפון, והוריי, למרות שהיו פטריוטים, תמיד פחדו להישאר שם בשל הכפרים הערביים שהיו קרובים אלינו בצורה מדאיגה. לאחר שאחי הקטן נולד והחלו מתפרסמות ידיעות על חומרי נפץ ישנים ומוקשים שננטשו באיזורנו באחת ממלחמות ישראל, הורי החליטו שהסיכון גדול מידי ועברנו להתגורר בעיר.

זכרתי אותה הייטב למרות גילי הצעיר בתקופה שבה הכרתי אותה. תמונתה צרובה בזכרוני. היא הייתה האחות של אחד מחבריי ושמרה על אחותי הקטנה ועליי מספר פעמים, אבל זכרתי אותה בעיקר מאותם ימים בהירים בפארק, כשהורי היו לוקחים את אחותי ואותי לשחק. באותם ימים היא עדיין הייתה תלמידת תיכון, ולכן בשעות הבוקר המאוחרות בימי הקיץ החמים היא הייתה פנויה להוציא את כלבה לטיול. אחותי ואני, שהיינו מורגלים לכלבים מילדות והרגשנו נוח בחברתה לאחר ששמרה עלינו, נטשנו את משחקנו ורצנו כדי לשחק עם הכלב הקטן והחברותי שלה. היא נהגה לענות לשאלותינו בחיוך ולהראות לנו טריקים שהכלב שלה למד לעשות. היא הייתה משחררת אותו מהרצועה, ונותנת לנו את כדור הגומי האהוב אליו כדי שנוכל לשחק איתו. אפילו שהצלחנו לאבד את הכדור באחת מאותן פעמים, היא רק צחקה והכריזה שמעתה נזרוק לו מקלות. פניה היו תמיד מוארות בחיוך ועיניה צוחקות מבדיחה שטרם סופרה. וככה אני זוכר אותה. עומדת, לא מעליי אלא לידי, ידיה שלובות מאחורי גבה, אוחזות ברצועה המשוחררת, חיוכה מעטר את פניה העדינות. הזיכרון מעלה בי תחושת חמימות של שמש רכה על העורף ביום בהיר. המחשבה שהנערה הזאת איננה, הגיונית בעיניי בערך כמו המחשבה שהשמש לא תזרח בסוף הלילה.

רעד קל עבר בי כשמילותיו של אחיה מהשיחה בבוקר התנגנו בראשי.
"היא כבר לא כאן. היא נפטרה לפני שנתיים. היא הרימה חפץ שנשען על חומר נפץ. חושבים שזה היה כדור גומי."