היא לא הייתה יפה במיוחד. גודל עיניה לא היה שווה, אם כי הדבר לא היה כל כך מורגש. שיערה לא היה החלק ביותר, המתולתל ביותר, או היפה ביותר. גזרתה לא הייתה חטובה- היא הייתה מעט שמנמנה (ככל בנות האיים), אך גובהה היה נאה. היא ידעה לרקוד ולתפור, ואימה אמרה שבבוא העת תלמד אותה גם לבשל, וזה אמור היה להבטיח לה בעל טוב לעתיד- אלמלא הגוון המבחיל של עיניה, צהוב.

ארבעה דורות עברו במשפחתה בלי שאף נערה תלקה בצבע עיניים זה, וכולם כבר חשבו שלא עוד. אך אז נולדו היא ובת דודתה מסיאה, והם הבינו שהקללה חזרה לפקוד את כפרם. כי מי שניחנה בצבע עיניים זה חויבה לעזוב, לנצח, ע"י קפיצה לתוך הר הגעש ולא הוא יתפרץ. מסיאה, שהייתה גדולה ממנה בשנתיים, קפצה לתוכו ללא היסוס. היא מעולם לא הראתה שהיא פוחדת, היא קיבלה את גורלה כפי שהוא. אך כאשר הגיע תורה של בליס, היא ידעה שהיא אינה מסוגלת. גם אם האגדה הייתה נכונה, ולא היה זה רק מקרה שההר הפסיק לרעוד, חשבה כי יהיה זה רק נכון להשמיד את הכפר בו אנשים התנהגו אליה כאפר לרגליים. היא (ולא האלים, למשל) הביאו אליהם את המוות, והם לא התכוונו להראות לה שהם רוצים שתישאר. הם רצו שתקפוץ, היא הייתה חייבת לקפוץ. זה היה הם או היא, והיא הייתה במיעוט. אפילו הוריה העדיפו שתמות, אך לימדו אותה הילכות כלה על מנת שהאלים יהיו מרוצים ממנה – ומהכפר – כשלבסוף תגיע אליהם.

היה זה כאשר היא הייתה בת 18, שהם דרשו אותה לעצמם.

אז היא עלתה אל ההר, וראתה את הלבה המבעבעת, וזכרה את בת דודתה, שקפצה ארבע שנים לפניה- רק בת 16 ועם זאת כל כך אמיצה. או אולי אדישה. מסיאה השלימה עם גורלה, מקבלת אותו אליה כפי שקיוותה שהאלים יקבלו אותה. בליס זכרה את ההר רועד בעוד מסיאה שקעה, נעלמת לעד, ואז נרגע. לא היה עוד בעבוע, האגדה הייתה נכונה.

ועם זאת...היא לא רצתה להגיע אל משכנם של אלים אשר דורשים תשלום כה אפל תמורת המשך חייהם של תושבי הכפר. אך היא גם לא רצתה להישאר. וכך, במקום לקפוץ ולימס, לקפוץ ולשקוע- היא קפצה אל העבר השני של ההר ורצה במורדו לקול קריאות הבלבול, המחאה והכעס של האנשים. מהם לא היה לה איכפת.

היא הייתה חופשיה, והיא רצה כל עוד כוחה בה- והוא היה רב. מרחוק ראתה את אנשי הכפר הרצים אחריה, צועקים. אך לאט לאט צעקתם אליה גוועה, והיא הבינה שהתרחקה מספיק. היא נעצרה, קורסת על רצפת היער. היא רצה הרחק, וכעת התעייפה. אך היא הייתה מאושרת, שכן הצליחה להימלט. היא שמחה וחיוכה לא הפסיק לגדול, עד שפרצה בצחוק גדול- היא הייתה חופשיה! היא תברח רחוק, הם לא יתפסו אותה לעולם; לא היה אדם או אל שיכל עליה, היא נמלטה מן הגורל שייעדו לה. אילו רק היה עוד כוח בזוג רגליה היא הייתה פורצת בריקוד של אושר צרוף, כאשר צחוק הפעמונים שלה, צפצוף הציפורים ותנודות עצי היער לה כמנגינה.

צחוקה לא גווע גם כאשר הלבה כיסתה אותה, והמשיך להדהד ברחבי היער כאשר כבר לא הייתה עוד.

"הסיפור הזה משתתף בתחרות "כח עליון" בבלוג תחרות הכתיבה."