תמיד רציתי להרגיש שייכת.

אבל אני לא שייכת לכלום, לא קשורה לכלום.

בקבוצה אני יושבת ושותקת, מקשיבה לאותם דברים כל הזמן-

איפה היא, מה היא עשתה, כמה היא סתומה, מה ההורים שלה אומרים על זה, רק היא.

כולנו שפוטות של אותה היא.

ואם ככה בא לכם, רק לשמוע עליה ולדבר עליה- לבריאות.

לי לא בא. לא מעניינת אותי. לא שהיא עשתה לי משהו, פשוט אין לי כוח לזה. לא מעניין כבר.

היא פוזה, צומי, וונאבי וכל מה שאני שונאת.

עם החברות שלי מכאן קשה לי לדבר על דברים.הן סוג של כלום מבחינתי, בנות שפעם היו חברות שלי ועכשיו כל קשר בינינו מקרי בהחלט.

איתו, אני מרגישה בעננים-הבעיה היא שאני פוגשת אותו מעט מאוד. שנינו הכי ביחד שאפשר, הכי אחד של השני, אבל מרחוק מדי.

אז אני פונה למקומות אחרים. אנשים אחרים, כיתות אחרות, אפילו שכבה אחרת. אנשים שונים, שלא מדברים על ההיא, או שלא פגעו בי, ושלא רחוקים מדי.

זה נראה אמיתי בהתחלה, אבל אתם יודעים- יש להם את החברים שלהם. הם ביניהם, בדר"כ אנשים הם דבר סגור. חיים עם החברים שלהם.

ואני לא מרגישה שכדאי לי להישאר, או שכדאי לי ללכת, לבנות מחדש.

אני לא בונה טוב, אני בונה בלי בסיס, על האוויר. בניינים, בתים ומגדלים בלי בסיס, או על עמודים. פשוט באוויר. והם יפים וטובים וכיף בהם עד שהם נופלים ומתמוטטים.

ואלה שבניתי טוב לא מספיק טובים בשבילי.

אמרו לי הרבה שאני בררנית מדי. סביר להניח שזה נכון.

אמרו שזה מחפשת שלמות. כן, לגמרי. אני פרפקטציוניסטית ואני לא רואה בזה בעיה. אני שואפת גבוה.

אני בסך הכל רוצה להרגיש שייכת לאנשהו, להיות במקום שידברו איתי ולא עם אחרים, שלא יישבו עם הגב אליי כי "אני לא מעניינת מספיק".

ואני לא מוצאת מקום כזה. אני פשוט לבד.

ואני עושה דברים מטורפים בשביל צומי. דברים שלעולם לא חשבתי לעשות, רק כדי להיות כמו ההיא, שידברו עליי.

ואני הופכת להיות כל מה שאני שונאת, נופלת רחוק מכאן, צורחת בשקט, אף אחד לא שומע ואף אחד לא מתעניין.

ואין לי מי שירים אותי, ואין לי כוח לקום.

אבל כמו שאמרו לי הרבה-אני חזקה. אני לא נופלת. אני יכולה לצלוע, אבל לא ליפול על הרצפה.

אבל אין לי כוח לחרא הזה יותר. אין לי כוח.

-עריכה-

יש כאן מישו שאין לו פסיכולוג\ית בישרא?