אז מסתבר שכן היו אנשים ששמו לב.

אני מנסה להיות נחמדה לכולם. אני שואפת לשלמות, מה לעשות.

אני כן מחייכת כשצריך, גם אם לא בא לי.

אני משתדלת לא לאבד שליטה. ולא לצעוק.

אבל די, נמאס.

אנשים לא רואים כלום, אני כבר משתיקה מחשבות,

אני מרגישה שבאמת השתניתי מכיתה ו' לעכשיו. גאד, כמה השתניתי.

ולא, לא לטובה. אני שונאת את מה שנהייתי עכשיו, את הסמרטוט הזה שהפכתי אליו.

אני לא הייתי כזאת שקטה!

אני לא שונה!!!

אני רותם, אני שונאת את בצפר, אני חורשת, אני מחפשת שלמות ושונאת לשתוק.

אני ש-ו-נ-א-ת את השקט הזה.

אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי. אני יושבת פה עכשיו, או בשיעור וחושבת-

מה לעזאזל זה יעזור לי? למה אני עושה את זה? למה אני שונה?

אני באימון ואני רצה וחושבת- "למה אני רצה, אני נראית חרא שאני רצה! אני גם ככה שמנה והכי גרועה פה. למה להשקיע?"

אני אוכלת ואני חושבת איך אני מנסה להרזות כשאני אוכלת כל כך הרבה?!

יש אנשים פה שאני שונאת ואני מחייכת אליהם. למה?

למה אני מחייכת לאנשים שאני שונאת?

ולמה אני מנסה לתקן ולסדר דברים שממילא לא שבורים?

למה אני שואפת לדברים שלא קיימים?

למה אני חיה? למה אנשים מתים? למה זה מגיע לי, החיים?

אני היצור הכי עצלן והכי חסר כוח רצון בעולם.

למה לי מגיע לחיות, ולאנשים חולים לא?

למה הוא, הבנאדם הכי מדהים שהכרתי, צריך לנסות להתאבד?

ולמה, למה אני בוכה בגללך?