אני רואה בברור את היום בו אבקר בארץ, או אולי אחזור לתמיד. אני פשוט לא יכולה להדחיק את התחושה הנוסטלגית הזו, אני זקוקה לטעימה מהחיים "הקודמים" שלי. השנה הזו התחילה מרגל שמאל, והיומן הפרטי שלי (מכוסה לו בבטיחות אי שם בפינה) מתעד הכל. אני מגיעה לבית ספרי, ואם אני אנונימוס בכיתה מסוימת, אשב לי בשקט אבל באי-נחת ואנסה בכל כחי להתמקד בתוכן הלימודי (די קשה לעשייה כאשר את נמצאת בו מ7 בבוקר עד 3:30 בצהריים ומבקרת אותו בערב). אני שונאת את עצמי על הדמות והאישיות שלי, אך למה שאני אאמץ את עצמי? אין כזה דבר טוב או רע, אם בן אדם מרגיש טוב עם עצמו- זה מוכיח שהוא עושה משהו נכון. בשביל עצמו. כמובן. אז אני נדירה, אבל אני מרגישה בנח, אז מי אתם שתגידו לי לאן לפנות או מה לעשות עם עצמי. אני רואה את עצמי מתהלכת בסופר השכונתי, קונה דברים לבית שכבר לא שייך לי. או אולי יושבת באיזה בית קפה חדש שנפתח לא מזמן ליד מרכז העיר. אולי קונה בחנויות "זולות" (בשביל אמריקה) ומזילה דמעה על ימים של פעם. עושה טיולים ליליים וקמה מוקדם בבוקר, כי שינה היא למפסידנים, או יותר נכון, שינה היא לאנשים שלא פוחדים לפספס משהו יפייפה. אני כל כך מתרגשת לראות פנים מוכרות אך ישנות... כל כך חוששת מהתגובות בקשר לגוף שלי, אבל הי... אני רוצה כבר לשבת אצל חברות קרובות בבית, לפרוס רגליים וידיים על מצעים מוכרים ולהרגע בעזרת העובדה שהכל שלו עכשיו. אני רוצה לטייל עם הכלבה שלי בכל העיר ולחייך לזרים שאותם אני אוהבת מכיוון שהם שייכים. אני רוצה לבקר בכל חנות ולאכול במסעדות שעליהן וויתרתי בעבר. לאהוב יותר... להיות הרבה יותר פתוחה לחיים... שום דבר לא בסדר, והכל דומם עכשיו.
וזה לא משנה אם את רזה טבעית או לא, את תראי כמו ברבור או במבי. אני מאוהבת בעדינות הזו שחברי מהמין השני טוענים לשנוא. פשוט כל כך קשה לי לוותר על היופי הזה שמבטיח לי שמחה. יש משהו יותר מדי מלאכי והיגייני בעובדה שהבגדים נופלים ממך כמו מקולב. שטוחה כמו פלזמה, תחת קטן- לפעמים אני חושבת שזה שווה את זה, ואז אני לא.
אני כל כך מתביישת במילים האלה, כי אני מנסה להדחיק אותן כמה שיותר רחוק, והדחקתי אותן, לתקופה מאד ארוכה ומוצלחת. זה קשה.
(מבקשת סליחה מכל הקוראים שמנסים להחלים מההפרעה הנוראה הזו..)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I eat Art
