ווינג-צון. בלוג מסע.

סינדרומית? מה זה בעצם אשה סינדרומית?

הפעם הראשונה שנתקלתי במושג היה באיזה כתבה שחברה הראתה לי.  היה מסופר שם, גם אם רמת האלימות היתה אחרת, גם אם הנסיבות היו שונות, על הקטע הזה של – למה הן חוזרות "אליו" פעם אחרי פעם?

למה הן לא לוקחות את עצמן ברגע הראשון, במקרה הראשון, אורזות את התיק ועוזבות?

עזבו אלימות, איך אשה שחיה במערכת יחסים שלא עושה לה טוב לא קמה והולכת?

איך, אחרי שהיא כן קמה והלכה, היא מתפתה שוב ושוב לחזור?

זה קצת קשה לתמצת לפוסט תהליך שעורך כל כך הרבה זמן, תהליך שמתגלגל מרע לעוד יותר גרוע.  זה קשה לתמצת את האלם- השתיקה- הסוד.  את הצורך להסתיר.  לא להראות.  לא לספר.  את החלק של האשמה שאת לוקחת על עצמך. 

את הנדידה של גבולות ההגיון, של מה שאתמול עוד היה תחזית שחורה של הסטטיסטיקה, וביום שאחרי נהיה לך לחם חוק.  את המעגל.  את הפנים השונות שלו.

כשהרמתי את הטלפון הראשון, לפני אחד עשרה שנה, לקו סיוע לנפגעות אלימות, האיש הסבלן מהצד השני אמר שלמרות שיש קבוצות טיפול, האנשים שמגיעים אליהם עושים את זה בדרך כלל מכורך צו של בית משפט.  שהרבה פעמים הסדנאות האלה משמשות הפוך מהמטרה.  כלומר, במקום להשתנות, ולהפסיק, הם מחליפים אינפורמציה על איך לא להתפס ומה אפשר ומה אי אפשר.  שאין טיפול שמרפא אלימות. שאלימות היא כמו התמכרות.  שאם אתמול הסף היה צעקות ודחיפה, אז מחר זה כבר לא יספק.  שהאלימות הפיזית היא החלק האחד, לפעמים הכי קל, בתוך מערכת שלמה שכוללת בעיקר צורך בשליטה.  שהשליטה תתבטא בכמה אספקטים ( כאילו כל האנשים שחולים באלימות התקבצו פעם, קראו איזה מניפסט וכולם הסכימו מאז להגיב אותו הדבר ).  שיהיה אלמנט של אלימות רגשית ( את לא בסדר, איך עשית ככה וככה? ) מילולית, פיזית, כספית, ומינית.

אני לא יכולה בפוסט קצר להכנס לתהליך ה "אבל אצלי זה אחרת, זאת לא באמת אלימות".  "הסטטיסטיקות מדברות על אנשים אחרים- לי זה לא יקרה".  "אבל אני אוהבת אותו".  "אולי הוא צודק, אולי עצבנתי אותו".

אני רוצה בפוסט הזה לספר את הסוף.

יש הרבה סיפורים שקשורים בווינג צון.  הרבה מסורות, הרבה הקשרים.  החלק שאותי הפעים הכי הרבה מובא מתוך האתר הרשמי של נציגות הווינג צון בארץ:

"ווינג צון גדלה להיות בחורה פיקחית, פעילה, ויפת תואר.  אישיותה המושכת גרמה לה מהר מאד לבעיות.  באזור בו התגוררה ווינג צון היה בריון סביבתי, שמו היה ווינג, שהיה ידוע בהתנהגותו.  בגלל שהיה מיומן באומניות לחימה, וכוחו של בית המשפט היה חלש באזור הספר המרוחק בו גר, לתושבי המקום לא היה מה לעשות בנוגע אליו. 

נמשך על ידי יופיה של ווינג צון, הוא ביקש את ידה, ואיים שאם תסרב הוא יתחתן איתה בכח.  אביה של ווינג צון היה זקן, והיא היתה חלשה, כך שהם חיו בפחד יום יומי, ולא ידעו מה לעשות.  בינתיים, המאסטרית הבודהיסטית נג מוי, שבאותו זמן חיה במקדש העגור הלבן במורדות ההר טאי לוינג, היתה באה לשוק בכפר מספר פעמים בחודש בכדי לקנות מצרכים.  בכל פעם שעברה ליד יים יי ( אביה של ווינג צון ) ומרכולתו היתה קונה ממנו קצת טופו, וכך הכירו אחד את השני.  יום אחד, כאשר באה לקניותיה, הבחינה פתאום במבטם המוזר של האב ובתו.  לבקשתה, הם סיפרו לה על צרותיהם.  סיפורם הצית מחדש את תחושת הצדק אצל נג מוי, שהיתה נחושה לעזור לווינג צון.  לא על ידי הבסת הבריון בעצמה ( מה שהיה בשבילה פשוט מאד ) בגלל שלא רצתה לחשוף את זהותה, ובגלל שזה יהיה קרב לא הוגן- נזירת קונג פו מפורסמת כנגד בריון מקומי באיזה כפר מרוחק.  היא חשבה על פתרון לבעיתה של ווינג צון, היא החליטה לקחתה למנזר שלה, וללמד אותה את אומנות הלחימה.  לחימה לא היתה זרה לווינג צון, מאחר ואביה גם היה לוחם.  היא לא למדה אומנות זאת ממנו כיוון שעוד לא קם הצורך.  תחת השגחתה הצמודה של מאסטרית מוכשרת, תוך שימוש בחוכמתה האישית והרבה עבודה קשה היא הגיעה מהר מאד ליכולת גבוהה.  בתוך שלוש שנים של אימון עם נג מוי.   

יום אחד, אמרה נג מוי לווינג צון שהיא שולטת במיומנות הקונג פו, ושהיא יכולה לחזור לכפר, לאביה, ולהתמודד עם הבריון על ידי הבסתו.  מיד כשירדה מההר חזר והטריד אותה הבריון.  אך בפעם הזאת במקום לברוח ממנו, הציעה לו ווינג צון להלחם נגדה.  הבריון הופתע, אך הסכים להזמנת הקרב, מאחר וסמך על כוחו הפיזי שיגרום לו לנצח את ווינג צון ולזכות בה לאשה.  הענינים לא התפתחו כפי שהוא צפה ותכנן, הוא הופל שדוד, ואף פעם לא חזר להטריד את ווינג צון.  לאחר שניצחה את הבריון המשיכה ווינג צון להתאמן באומנות הלחימה. ".

המפגש, לפני שנה, עם הרעיון, השיטה, והמורה, היווה בשבילי את נקודת התפנית.  כתבתי על זה אז.  השינוי לא קורה בדרך כלל תוך שלושה מפגשים.  אתה לא לומד איך "נותנים אגרופים" ( או לצורך הענין, איך בכלל מחזיקים את היד, אחת השאלות ששאלתי את המורה היתה איך עושים אגרוף? איפה הבוהן- בחוץ או בפנים ).  התשובות של אסף לא היו "מחזיקים את הבוהן כך, או כך עושים", מה שהוא כן ענה היה- תסתכלי איפה את.  תשני את החשיבה.  תתכנני את עצמך מהיום והלאה.  מה שהיה, מה שהיית, למה, פרטים, זה לא משנה.  את צריכה לבחור לצאת מתבנית הקורבן. 

התרגילים הבסיסיים מלמדים מחדש יציבה.  איך לעמוד? איך לנשום? איך לשחרר את הקיפאון?   השינוי, הטרנספורמציה, הגמישות, היציבות, היכולת לנוע, עובדים ביחד, בקשר גוף- נשמה.  משנים משהו בפנים.

לפני כמה ימים, פגשתי את אחד התלמידים שלו ויצא לנו לדבר אחרי האימון.  שאלתי אותו אם יצא לו להלחם מאז שהוא לומד.  הוא ענה:  "מאז שהתחלתי ללמוד אני לא מגיע לצורך הזה.  אני לא משדר שאני החוליה החלשה".

הייתי רוצה לראות הרבה יותר נשים בשיעור.  לא מדובר על קרבות אגו, על ניצחתי, על מדליות.  לא מדובר, כמו שקל לטעות, על אגרופים.  מדובר על הכרות שלנו עם הגוף.  לתת לגוף, שהוא חלק מהטבע ללמד אותנו לחזור לאינסטינקטים הנכונים, לחדד את החושים.

נשים גיבורות.

הייתי יכולה לכתוב על כל כך הרבה נשים שהן סמל.  שעשו בחייהן מעשי גבורה בלתי נתפשים.  שהפגינו אומץ, שהפגינו נתינה אלטרואיסטית, שסיכנו את עצמן למען אחרים.

בחרתי להתמקד בווינג צון ( אביב פורח ) כיוון שאני מאמינה שכל אשה, ולא חשוב מאיזה מקום ירוד היא צריכה להתחיל את המסע שלה, יכולה לקבל כלים להיות האשה הבאה שעליה יכתבו פוסטים.

פוסט שמוקדש לנושא נשים גיבורות.