ווינג-צון. בלוג מסע.

החוצפה של האנשים המבוגרים האלה, היא חשבה, דרטי אולד מאן, ונתנה עוד סידרה של אגרופים.  לא שוכחת לנשוף תוך כדי.

אותו בוקר, כשיצאה מהספא האהוב מסתכלת ישר לעבר מעבר החציה, מרגישה את תיק העור, בעל הרצועה הדקה, הירוקה, מונח לה על הכסף הימנית, וחורץ סימן שמסגיר את אי הנוחות במראה הנון שאלנטי שהיא שמה על עצמה.  ( משקפי שמש שמכסות שליש פנים, אזניות של הMP3  החדש שקיבלה לא מזמן בדואר רשום.  נהגים שמאיטים והתחושה שהשמלה השחורה הצמודה אך מתנפנפת מויסקוזה איכותית.  שיערה הבלונדיני שאטני התנפנף ברוח הטיפה קייצית, והיא חשבה שוב, הפעם פחות כועסת. 

היא כבר רגילה למכוניות שמאיטות.  רגילה למבטים.

פעם, זה היה אחרת.

כל זה עבר לה בראש, בשניה שהסתכלה על עצמה בראי המכונית הספורטיבית החדשה שלוקחת אותה דרך טולים משולמים מראש בקרדיט של "בעל הבית".

רק שאצל שירה.  בעל הבית, זאת היא. 

הוא רכן לחלון , חייך את החיוך המבין ושאל : " עצבנית" ? " לא, למה? " היא ענתה לו , מישירה מבטים.  מזיזה מעט את החולצה שנדבקה לה מזיעה בדיוק בין השדים, מודעת לתחושה שהריח של אישה שרק גמרה להזיע מעביר לו בגלים תת מודעים שהיא כבר מזמן למדה להתעלם או לעודד, כבחירתה.

שירה לומדת לתפקד כמלכה מטעם עצמה. 

זה לא תפקיד קל, אבל היא סוחבת אותו בסדר, לספר, לסיני, המיומן והסבלני, שיקח לה את הגבות והשפם, ויחזיר לה מחדש את הפנים.  לספר, שיקח לה את החיוך, אחרי שהשיער נפרע בטעות והיו חיבים לפתוח את הסיכות...