ווינג-צון. בלוג מסע.

הילד ראה טלויזיה והדבר האחרון שיכלתי כביכול לעשות, בתור אמא שלו, זה לנתק אותו ולסחוב אותו איתי ברחובות מנהטן לאימון.

זה לא היה פשוט. 

אבל זה נמחק.  כשהגענו.  יש קסם במקום, וגם הילד נשבה בו, גם אם הוא רק מחכה לאמא שלו שתסיים את האימון, הוא יושב שם בכניסה, בחדר המתנה האפשר להציץ ממנו לשיעור ומסתכל בתמונות, או בחרבות, או מדבר עם הבאים והשבים, ומרגיש שהוא חלק ממשהו.

באותו זמן... אמא שלו... הזיעה את נשמתה לאיזה סינית, שאמנם רק הצטרפה אבל ישר קלטה את העסק מדהים ( יש מלא סיניות בכיתה, קטעים )

בקטע של הקאטה אני עוד איך שהוא בסדר, אבל כשזה מתחיל עם תנועות ואגרופים ותיאום אני לא תמיד מרגישה שאני מצליחה לעקוב- לא נורא.  לאט לאט.

אחכ היה איזה קטע במעגל ( אני עומדת במעגל ו.. ) מישהו באמצע, בהתחלה המדריך, אחכ המתקדמים יותר עם כפפות וכל פעם מול מישהו אחר, וצריך או לתת אגרופים או בעיטות.  היה כייף.

כשחזרנו הילד כל כך התלהב. זה כאילו השינוי שבי חודר אליו.  הופך אותנו לצוות.  עוזר לו להבין שאני איתו, לא נגד.  ( גם אם המחיר הוא טלויזיה )

טוב, מקוה שהיום אוכל שוב ללכת.