הדפיקות שההמון שעבר, בעיקר נערים כושים, כמה נושאי שלטים, ומצלמות, דפקו לה כשהם עוברים ומוחים על מותו בטרם עת כנראה, של מישהו, חבר, יקר, או סתם מחאה. שוטרים, נמאסתם, לכו הביתה.
הרחובות שהיו מלאים מצד שני בכוחות כוננות מוגברים של המשטרה. כולל שוטרי פיזור הפגנות, וסוסים. בכל פינה לכוון תנועה.
והיא ישבה שם עם הכושי שהיא דגה מאיזה פינת רחוב וחשבה כבר כשהוא נכנס שהוא לא הדילר הנכון.
אלו לא היו הפנים שלו, כמו הריח- סוג של מדורה, או של איש שלא עשה מקלחת כבר מליון שנה. כל כך סותר את המגע הרך של השפתים שלו, והשיער המתולתל אך העדין, היא חשבה לעצמה, יותר מאוחר, כשהזמינה אותו לתוך הבית שלה. שינוח, שיתקלח, שיחליף בגדים. שיאכל. שישתה משהו חם.
הוא ניסה לגמול לה בדרך של נערים שלא מבינים עדין לאן הם נקלעו- ורצה לקחת את הציפ שנתן לנייד שלה אפשרות לשידור. ואחכ את הסיכה שקנתה לא מזמן ועוררה בה זיכרונות.
בסוף הלילה, כשהיה ברור שסקס לא יצא שם, והוא לא ידע מה עוד הוא יכול לתרום הוא הלך, היא ליוותה אותו עם הדרכה כללית, כיוונים, רחובות, וכסף כייס לרכבת.
ליוותה אותו במבטה, וכשהוא נעצר, שתי רחובות משם, באיזה תחנת אוטובוס היא תהתה מי יותר מופרע ממי בעצם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
