ווינג-צון. בלוג מסע.

מעבר לירדן רעמו התותחים   והשלום חזר בסוף הקייץ?

שירה חשבה על התמונות ששלחה בבוקר למורדי.  "פעם לא הייתי מסוגלת להציג כך את עצמי", הירהרה לעצמה בשקט, לוגמת מרק חם.  "פעם גם לא היה צורך", היא המשיכה.

לפני שהפכה לאישה המבוגרת שהיא.  לפני שקמטי המרירות התווספו להם בצידי הפנים, מתרכזים מתחת לעינים ובסביבות הפה, לפני כל זה שירה היתה פעם ילדה יפה.    אבל הקלישאה, היופי בעיני המתבונן עשתה במקרה שלה טוויסט.  זה לא מי שהתבונן בה, ומה הוא חשב, או הרגיש.  זאת  שירה שלא היתה מסוגלת לראות את עצמה בראי.  מידי פעם, בשרותים, כשהיתה שוטפת ידים היתה דמותה חולפת על פניה, והיא היתה מסיטה את המבט כמה שיותר זריז.  שירה לא היתה מהילדות האלו שעומדות שעות ובוחנות את עצמן באישור.  הצורך שלה היה הפוך.  היא רצתה להיות כמו קיר.  כמו אבן בקיר, מסתכלת, וזועקת, ושלא ישימו אליה לב.

את מורדי היא "הכירה" בחוג כתיבה יצירתית.  פורום של אנשים שנפגשים וירטואלית, חולקים את הסיפורים שכתבו.  שירה כבר היתה מנוסה ב"עולם הזה".  היא כבר ידעה לטוות מילים, לטוות תמונות, למצא זויות שיחמיאו, שיציגו אותה בתור...היא לא ידעה בתור מה, אבל היא ידעה שעם מורדי היא לא רוצה לשחק את המשחקים האלה יותר.  היא רצתה שיכיר אותה.  ובשביל שיכיר אותה, היתה חייבת להכיר לו גם את עצמה כפי שהיא משתקפת בעיני עצמה בראי.

"תשלחי לי תמונות", הוא ביקש.  "הרבה זמן אנחנו מדברים ואת כל הזמן מסתתרת מלשלוח לי, כל פעם מסרבת כשאני מבקש, מה את מסתירה שם?".  אותו יום, כשעמדה בצומת והנהג המאיט הזכיר לה שיש לה עוד בבואה.  לא רק היא והראי, היא ועוד אנשים, אותו יום היא החליטה להצטלם ולשלוח לו את התמונות.  "ויהי מה", היא חשבה לעצמה.  סידרה את המצלמה על הקן והתחילה מצלמת, תמונה, ועוד תמונה, כשהצטברו אצלה כמעט עשרים תמונות שלה בכל מיני זויות ווריאציות היא נעצרה והתחילה מעבירה אותם.  "את המחמיאות, או את המכוערות?" היא חשבה.

"את עצמי", גמלה בה ההחלטה ברגע של אומץ.  והתמונות נשלחו.

מורדי לא חזר אליה.  "גברים", היא חשבה.  יכלתי לשלוח לו את המחמיאות, אבל מה היה יוצא לי? עוד שם לרשימת האשליות?

נכתב לתחרות כתיבה נוצרת.