ווינג-צון. בלוג מסע.

( הוא חשב לעצמו, מסתכל מבעד לחרכי הסורגים המגבילים.  ) מחוץ להם אפשר היה לראות אור לילה, וכוכב.

זה לא כיסה לגמרי על הריח הנוראי.  לא על החולדות.  ( שעברו שם מידי ערב, ואתה, היית צריך להצמד לקיר כדי לא לתת להם לעבור דרכך ).  מטריקס? איך קראו לסרט הזה? אתה שואל את זיכרונך, שכבר מתחיל לבגוד בך.  בכל אופן, מניין של שבתות, חגים, ושנים.

שנים.  היא חשבה לעצמה.  יורקת אש של כעס אל תוך המחשב בלילה נוסף בלי שינה.  נו... שיקום כבר האחד הפחות רמאי, רודף בצע, ומועל בתפקידו בצורה הכי מובנת שקיימת.  שיקום כבר הזה שיעזור.  גאד דאמיט.

אתה חושב עליה לפתע.  היא שלחה תמונה, וסיפרה על הפיקניק המשפחתי.  ואיך כולם חושבות עליך ומוסרות לך דש.  החיוך המזוייף שלך עולה שוב לפנים, באופן טבעי, גם אם האדם היחיד שהיה יכול עכשיו לראות את זה לא מסתכל.  כי הוא ישן.  איזה הודי.  שמונה שנים בפנים.  שלוש בהמתנה למשפט.

נכתב לתחרות כתיבה נוצרת.