ווינג-צון. בלוג מסע.

It is not as if I don't know I may should have by now...

Ther are things you don't want to be talking about.

You Know they are thir, they know they are, but you don't want to keep talking about that. 

If you say it, you comite yourself imidiately to somthing you not nesecerely want to see.  or want to addmite.

במגדל השן, ישבה הנסיכה ניצה וחשבה את מי היא תוכל להזמין אל עצמה למסיבת תה? ואיך, נניח שמדובר ( כמו באגדות ) באיזה נסיך, היא תוכל לאפשר לו להכנס?

שהנסיך ישבור את הראש, היא חשבה.  או את הגב.  או את הרגל.  או את השן. 

ואיפה האהבה?

היא תגיע אני מקוה, אמרה המשוררת, והביטה בנרקיסים הנובלים אל השולחן.  עלה, עלה, הם נושרים אליו בהפוגה של חיים.  מתוכם צמחו ועלו התולעים.  ואין בעולם אדם חי שלא פוחד מתולעים.  ( או ממה שהן מסמלות, כמובן ).

ובכל אופן...ווינג צון- לא עשיתי המון זמן.  אבל יהיה בסדר.  אולי זה סוג של נשיאה בעול של עונש קולקטיבי שאין לדעת את השורש החבוי שלו.  במעבה הזמן של היער שזמן לא שלט בו...

אי שם.

לאט לאט יתקבצו להם כוחות חיי, וישרו... כמו שיער.. אל תוך כיור לבן.

וגם ממני תצמח איזה מתחדשת. כי זאת דרכו של עולם. 

אמרה הנסיכה, ותהתהה שמא היתה צריכה כבר מזמן לזרוק לנסיך איזה חבל. שיהיה לו יותר קל לעלות גבוה... לטפס.

( זה נכתב בהשראת העובדה שאין לי דרך לשמוע את הפעמון כשמישהו רוצה להכנס לבקר כאן... )