בתור אחת שגדלה , וגרה בבית שכולו .. צבא..

אני לוקחת את היום הזה , טיפטיפה יותר קשה מהרבה אנשים ..

ונכון, לא היה לי אח שנהרג במלחמת לבנון השנייה , 

ואבא שלי טפו טפו עדיין בחיים !

אבל .. 

החיבור שלי לשני האחים הגדולים שלי , מטורף ! 

השניים האלה , שאני רואה אולי פעם בחודש שהם יוצאים לשישי שבת מהצבא .

השניים האלה , שלראות אותם על מדים עושה לי לבכות כל פעם מחדש .

השניים האלה , שבגללם כבר כמעט 3 שנים אני בוכה כל יום זיכרון , מהפחד , שהיום הזה יקבל אצלי משמעות חדשה ..

השניים האלה ,  שכל פעם שהם מתקשרים אלי אנייי הופכת ברגע להיות הכי מאושרת בעולם , ולא משנה מה קרה לי שניה לפני... 

האחים שלי ! 

ואבא.. שלמרות שהוא כבר היה צריך להפסיק כבר מילואים , 

לא מוותר על כמה ימים בשטח עם החיילים שלו , 

אבא שלי , שראה מלחמות , חווה , נלחם ולא הפסיק ! אפילו כשהגיע לגיל 50 ! 

וכל שנה ביום הזה , 

אבא נוסע בבוקר להר הרצל , להלוויה של חברים שלו , ושל חבר אחד מיוחד . 

וכשהוא  חוזר, הוא שקט, ומופנם .. 

והוא מנסה כל כך שלא להראות לנו את זה ! והוא מנסה כל כך להיות הכי בסדר בעולם ! 

אבל אני יודעת שזה קשה לו ! 

ואני יודעת שהוא משתדל בשבילי ובשביל אחים שלי !

ואני רצה אליו ומחבקת אותו ! 

כל שנה זה אותו הדבר..

הדמעות לא מפסיקות כל הבוקר , בביה"ס בשעת חינוך , כשמדברים על החיילים, אני יושבת בפינה של הכיתה , ובוכה .. בשקט בשקט בלי שאף אחד ירגיש .. 

וזה הכל בגלל הפחד ..