אני כבר לא יודע מה לעשות,
נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר
כשעמוק בפנים אני בדיכאון
כולם חושבים שהכל מצויין אצלי
אבל אף אחד לא יודע שכל לילה,
אני הולך לישון עם דמעות בעיניים.
אף אחד לא יודע מה אני באמת מרגיש,
בניתי סביבי שוב פעם את החומה, המבצר שלי
ברגע שהוא נפגע קצת אני מצליח להחזיק מעמד לאורך היום
ובלילה הכל יוצא, והדמעות מתקנות את החור שנוצר ומקלות עלי
כן אני יודע גברים לא אמורים לבכות, לא אמורים להתלונן
אבל אין כבר את מי לשתף, שיעזור לי להעביר את ההרגשה שיש בפנים
אני באמת שמח שעוד קצת ומסיים רשיון, שהתקבלתי ליחידה שרציתי,
שאולי אתחיל לעבוד בתחום שאני רוצה, שיוצא לי לבלות כל כך הרבה
זה מה שאני מראה מבחוץ, וזה עוזר לי להשאר לעמוד על הרגליים
ולא ליפול מול כולם, זה אחד הפחדים שלי,
שאנשים יראו שאני על הקרשים, חסר יכולת לקום.
את הפתעת אותי כל כך, חשבתי שזהו, תסיימי השנה וכל אחד ילך לדרכו
שלא נדבר על זה שהיית אמורה לטוס לקנדה, פתאום את תשארי עוד שנה בבית ספר
איך אני אתמודד עם זה? כואב לי להסתכל לכיוון שלך, אולי אני עדין מרגיש רגש
וחיי באשליה שאולי עוד אצליח להחזיר אותך.
אני מנסה להמשיך הלאה, באמת שכן, אני דלוק על מישהי כבר זמן מה
מנסה כל הזמן, אבל פשוט לא מצליח לי איתה, היא לא רוצה שננסה
היא עדין פגועה, ולא רואה אותי כשאפשרות לקשר ממשי שיחזיק מעמד
המוזה חוגגת אצלי, שירים לא מפסיקים להופיע, כותב וכותב
מנסה להשאר אני, כל שורה, כל פסקה גורמת לכמה דמעות לזלוג
במיוחד כשאני מתחיל לנגן ולשיר את המילים שנכתבו לפני 5 דק.
איך הייתי רוצה שאת תביאי לי הזדמנות שניה, שהכל לא היה נגמר בצורה הזאת
למה הייתי אידיוט באותה תקופה, ולמה יצאתי עלייך כל כך חזק
החזקתי את עצמי יותר מידי, 9 חודשים זה לא קצת אבל יכולתי למתן
אני לא בן אדם עם מזג חם, אני הרי בן אדם רגוע, איך קרה שהתפוצצתי ככה
אולי זה היה משנה משהו, עוד יותר מעציב שאחרי שלוש שנים עדין תקוע באותו מקום
וכל חיוך קטן ממך הופך לי את העולם, מפיל אותי מהרגליים, כי לרגע מדמיין שזה היה סימן
לזה שאולי נחזור בקרוב. אני זוכר את כל מה שעברנו עד היום, כל פרט קטן חקוק אצלי בזכרון
אבל את מחקת אותי משלך מזמן, כאילו לא היתי שם, כאילו לא הייתי הבן אדם הכי חשוב לך
שהיה לך באותה תקופה מדהימה שעברנו ביחד, שאני האקס המיתולוגי שלך, כמו שכולם אומרים.
שוב שואל את עצמי למה, בסך הכל הינו ילדים לא הבנו הרבה ועכשיו התבגרנו, אבל עכשיו אנחנו לבד.
מזה שלוש שנים כל יום אהבה נזכר בריב המטופש הראשון שלנו, שחזרתי מהגדנע והתעצבנתי על זה
שלא חיכית לי, כדי לפגוש אותי, במיוחד כשבאותו השבוע היה יום אהבה וה4 חודשים שלנו.
והמכתב שהבאת לי, שפשוט השאיר אותי חסר מילים, ניהיה כמו המנון בשבילי
אני זוכר אותו בעל פה ומידי פעם מדקלם אותו בלחש, שאף אחד לא ישמע
ההבטחה שלך על זה שתאהבי לנצח והלב שלך תמיד יהיה שייך לי.
אני יודע שזה נאיבי אבל זה היה כל כך משמעותי בשבילי.
אני מתגעגע אלייך זאיה שלי, מה אני אעשה בלעדייך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Never Know