הגעתי לבית הספר כמו יום רגיל.

אבל זה לא היה אותו יום רגיל. כי מן היום הזה למדתי מסקנה לחיים.

ה-1 באפריל, יום המתיחות הגדול.

עבדו עלינו בכיתה שיש לנו מיצב באנגלית על חומר מתחילת השנה.

זה היה טוב!, האמנתי והתחלתי ללמוד. אבל זה היה שקר.

והנה נכנס אהובי לכיתה.

עיניים כחולות, שיער שטני ופנים מדהימות.

אבל אני יודעת שגם הוא אוהב אותי. וטוב לדעת.

הוא ניגש עלי. וזה לא קורה הרבה, ומתחיל לספר לי על מתיחה גדולה.

לספר לכול הכיתה שאנחנו חברים.

במובן הסכמתי. ואז זה התחיל להתגלגל. בפעם הראשונה כשהוא אמר:

לינה ואני חברים. כול הכיתה לא האמינה, אבל לקח להם בסביבות ה- 7 דק' להאמין.

ופתאום כול הכיתה יודעת!. כול החברות שלי נגשות עלי ואומרות לי סחתיין.. יפה לך.

והיו כאלה שלקחו את זה בהגזמה, התחילו לרדוף אחריו.

וכשהוא ניגש עלי עם כול הבנים שלא מאמינים. הם דרשו נשיקה.

הסתכלתי עליו בעיניים כשהוא הסתכל עלי בחזרה. וניסינו לתקשר בעזרת העינים.

אני יודעת שאתם לא מאמינים, אבל באיזושהיא דרך הבנו שאנחנו צריכים להגיד את המילה "1 באפריל!"

וזאת המילה שיצאה לנו.

ת'אמת לי אין שום דבר נגד נשיקה איתו.

אבל הרגשנו שזה לא הזמן המתאים ביותר.

אחרי זה הלכנו הביתה, חזרנו הכול טוב. ונכנסנו לדבר באיסי.

והמשפט הראשון שיצא לי: "אה.. ראית? , היינו חברים לשעה P:"

והוא אמר: "זה לא היה ממש חברים".

נכון אני יודעת, זה באמת לא נכשב קעילו היינו חברים, אבל עדיין.

אחר-כך התחלנו לספר את מי אנחנו אוהבים אחד לשני זה יצא שאני במקום השני שלו והוא במקום השני שלי.

זה דיי טוב.

ואני יודעת שהוא רוצה להציע לי חברות. אבל הוא לא יכול.

הסיבה בפוסט הבא.

- - - - -

סיפור יפה אה?. צוחקת XD זה לא סיפור. זה קטע מיום שלישי.

מקווה שאהבתם. לינה