הייתי טיפה מבואסת בגלל סיום של השנה, מאוד כאב לי לדעת שהכול נגמר, שלא יהיו יותר פגישות של תיאטרון, שלא אראה שוב את סבתא שלי, שלא אלבש יותר את התלבושת של בית הספר, זה עדיין לא נגמר ואני כבר מתגעגעת לכל זה.אני מפחדת מאוד מכל מה שיבוא, מהצבא, מהעצמאות, מעולם הבוגרים שמכריחים אותי להיכנס אליו.
הדבר היחיד שמעודד אותי הוא שאני לא לבד בזה, שיש לי הרבה אנשים עליהם תמיד אוכל לסמוך, ובראשיתם שתי האחיות שלי, קבוצת תיאטרון, ההורים שלי, עד כמה שזה לא מוזר, ואני יודעת שאני אמצא עוד אנשים שיעזרו לי.
התקופה הזאת נגמרה מבלי שהספקתי להבין מה קורה, ברגע שהתחלתי ללמוד, אני כבר לא צריכה את זה, ברגע שהתחלתי ליהנות אני צריכה להתחיל להיות רצינית.אני לא מבינה דבר, רק רוצה שהכול יהיה בסדר, אבל בעיקר למצוא את עצמי.זהו תהליך מסובך כי אני כל הזמן עושה הכול למען אחרים, ודואגת שלאף אחד לא יהיה חסר כלום, וככה אני שוכחת על עצמי, זה גרוע אני יודעת, אבל מה אני אעשה? קשה לי לראות אנשים סובלים או עצובים בגללי או בגלל כל דבר אחר, אני רק רוצה שכולם יהיו מאושרים, וזה גם משתבש לי.
אני יודעת שהשנה הזאת הייתה משמעותית בשבילי, כי גיליתי שאני שחקנית טובה, שאני יכולה לתרום לחברה בה אני נמצאת, ובעיקר שאני לא צריכה לפחד לדבר מול כולם, להציע רעיונות ולבטא את עצמי, כי זה משהו שאף אחד לא ימנע ממני.
אני מסתכלת לאחור, ורואה את עצמי מופנמת, שקטה, יושבת בצד כל הזמן ומפחדת שמישהו ישים לב אליי, אבל עכשיו זה שונה, למרות העובדה שאני עדיין שקטה, אני מוצאת דרכים להיפתח לחברה, כי אני זקוקה לזה\ כדי לא להרגיש בודדה.חוץ מזה שאחרי שהייתי על הבמה ודיברתי מול הרבה אנשים, הבנתי שזה לא כזה קשה או מביך, וזה גרם לי לחשוב יותר על עצמי, למרות שעדיין קשה לי להשתנות...מקווה שיקרה.
היום משום מה יש לי מצב רוח טוב, אני צחקתי ודיברתי עם אבא ואמא, וזה היה כאילו לא קיימת שום בעיה בינינו שהוא לא רוצה שאני אעזוב, ושהוא לא אנוכי, אבל אני יודעת שזה הכול חלומות, ועדיף לחזור למציאות שהיא, יש לי אבא דפוק ששונא את זה שנולדנו.
זה נשמע שאני מאשימה אותו בזה שאני כזאת, אבל זה לא, כי בגללו קרו לי המון דברים, נאלצתי להתמודד עם דברים שלא הייתי צריכה ולראות דמות של אב ההפך הגמור ממושלם. אני רק יודעת שהוא פשוט מדוכא, אבל למה להוציא את זה על בנותיו? למה לא לרצות לגור איתן? למה לרצות לסלק אותן מהבית? יש כל כך הרבה שאלות שיש לי ואין אף תשובה, כי זה לא הגיוני.לכל אדם יש את הבעיות שלו, ושום משפחה לא יכולה להיות מושלמת ותמיד יוצא ככה שהילדים הם ההפך מהורים, ואני לא אומרת שאני מסכנה וקורבן בכל הסיפור הזה, עברתי את השלב של הבכיינות והרצון לרחמים, אבל זה עדיין גורם לי לרצות לברוח מהבית, לחיות ללא הורים בבית בו אני לא אצטרך לסבול ויכוחים, השתכרויות, וחוסר הבנה.אני יודעת שגם לחיות לבד עם אחותי והחבר שלה יהיה קשה, כי זה משהו חדש, אחר לגמרי, ואני אצטרך להתאמץ כדי שיהיה כיף, אבל זה בטוח יהיה יותר טוב ממה שיש לי עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
