מכתבים

עזבת רק אתמול לאיטליה ואני כבר מתגעגעת!!!! אני נשכרת בכל מה שעברנו ביחד, אם זה כאב או חיוכים ומנסה להבין מדוע כל זה נגמר, האם כל אושר הוא רגעי? אני לא רוצה להפסיק להיות בתיאטרון, להציג על הבמה, לעשות חזרות, אבל מה אני אעשה שהצבא קורא לי? לא שאני רוצה להתגייס, בעצם מי שואל אותי? אני רק מתפללת שיהיה לי זמן לבקר את הקבוצה כשאהיה חיילת, כי הקבוצה הזאת היא החיים שלי.

אני מכירה אותך רק שנתיים, עזרת לי להתרחק מהייאוש הפנימי ולהיפתח לעולם החיצוני, עזרת לי לצחוק מהלב, להרגיש שייכת, להבין שאין לי ברירה אלא לחיות.זה משהו שגרם לי לחשוב יותר טוב על הכול, אם זה על משפחתי המיוחדת ואם זה על הזוגיות הגרועה שהייתה, אני רק מקווה שהכול יהיה טוב, שאני אצליח להגשים את המטרות שלי.

אני שמחה שלא טסת לתמיד אלא מקסימום לחצי שנה, קשה לי להתנתק ממך, ממישהי שנתנה לי כל כך הרבה מבלי לבקש תמורה.שהקשיבה לי כאשר הייתי לזה זקוקה, שחיבקה אותי כשהרגשתי לבד, שפשוט הייתה שם בשבילי בלי שום מחיר.

אני מרגישה שאם אי פעם אצטרך לחשוב מה גרם לי להתבגר, להיות מי שאני כיום, אני אגיע אלייך, כי את הכנסת אותי לקבוצת תיאטרון, שגרמה לי להיות אחרת, לשחק בלי שום פחד, להיפתח, להכיר עולם בו אין כעס ותלונות, אלכוהול וטינה, אלא יש צחוקים, אווירה מיוחדת שגרמה לי להיות אני.

התקופה הזאת נגמרה עבורי, כי את עזבת כי כולם התפזרו, לא יודעת אם אי פעם נשוב להיפגש, מקווה שכן, אבל עדיין יהיה שונה כי לא תהייה את הקבוצה הזאת שתמכה כמוך בי.עכשיו אני צריכה רק לעזור לתיאטרון בשכונה להתפתח, לפרוח ושוב פעם להוביל אותו לבמה שעליה הופעתי, גם אם אהיה בין הקהל עדיין ארגיש מאושרת שם, כי הנוסטלגיה תחזיר אותי לימים ההם.

את חיברת ואספת קבוצה שעם הזמן התרחבה והתחברה.אני לא מרגישה בה לבד, אלא להפך תמיד יהיה שם מקום בשבילי, תמיד יהיה מי שיקשיב ויחבק, תמיד יהיה מי שיזמין אותי על הבמה, תמיד יהיה מי שיקרא את מה שאני כותבת וזה מה שהכי מרגש אותי.

השנה הייתה מיוחדת, הכי מדהימה בעולם, בה גיליתי מהי שמחה, מהם קשיים וכיצד ניתן לפתור אותן.שום קושי לא הפחיד אותנו, כל ויכוח חיזק וכל צעקה הגבירה את החשק להציג.

את היית שם, בין כולם, מחכה שנציג, שנבנה הצגה משלנו שבה נבטא כעסים, חששות וחלומות, את היית שם וראית, איך התייאשנו ואז שום האמונה שבה, איך צחקנו וניסינו בכל הכוח לרצות אותך, זאת אומרת אותנו, הרי הכי חשוב לשחקנים זה לרגש\ להפחיד, להצחיק ולהעציב את הקהל, ונראה לי הצלחנו במטרה.

את ראית איך התפתחנו, איך מאלתור פתאום הפכנו את הכול להצגה עצמה, וזה מה שהכי הפתיע אותי.

אהבתי הכול, אם זה סתם שיחות על מוטיבציה, אם זה משחקים של ילדים ואם זה חזרות, אבל הכי אהבתי זה את הגיבוש הזה, את הצורך הזה של הקבוצה להיות הכי טובים ובעיקר להיות ביחד.