שוב ושוב אני נזכרת ברגעים בהם הגעתי לגבעת התחמושת כולי מפוחדת ממה שיקרה הלאה....
מרוב שהייתי לחוצה אפילו לא הבחנתי בכך שקראו לי..אבל לא נשארתי לחכות...אלא הלכתי לכיוון הלא נודע...
הגעתי לשער ממנו אסור לחזור..לקרובים והורים..אשר דואגים לך ברגע כזה יותר מכל אחד אחר...
עשיתי את הצעד הראשון שלי כחיילת...הגעתי למקום די גדול ושם...ראינו סרט בערך 40 דקות...על מלחמות...
לפני הסרט..שמנו את כל התיקים באוטובוס....כדי לא להיסחף עימם לכל מקום..
אחרי הסרט כולנו נעמדנו והלכנו שוב לאוטובוסים..רק שהפעם גם עלינו והתיישבנו...כל אחד איפה שרצתה....
נסענו לכיוון הבקו"ם שזה בסיס למתגייסים...שם באמת שלא ידעתי מה הולך לקרות..אבל תיארתי לעצמי.
ירדנו מהאוטובוס..כל הבנות מירושלים...והתיישבנו במקום מסוים...וחיכינו..הגיע איזה חייל ועוד באוטובוס נתן
לנו מדבקות עם השמות...ואחר כך דף...שמתחלק לשתיים..שם הדבקנו מדבקה ראשונה...ואת החצי השני שמרנו...
לזמן שנוציא את התיקים....
הבאנו את התיקים למחסן והמשכנו בדרך...והגענו לעולם גדול ביותר...ששם דיבר איזה נציג....של משהו...
ואז הראה סרט...שבו שני חיילים בעצם הסבירו לנו את שרשרת החיול.
בהתחלה...הגעתי לתחנה של חשבון הבנק שלי...שם הבאתי פרטים של החשבון..ובכל הבטחתי לעצמי שתהיה לי משכורת צבאית.
אחר כך הלכתי ישר לתמונת חוגר...בגלל הלחץ..לא נראה לי שיצאה טובה..אבל הכי חשוב שיש אותה...
אחרי זה...הלכתי לצלם פה, לעשות צילום של הגולגולת, טביעות אצבעות, חיסונים, נתינת דנא וגם אימות פרטים..
בין כל הדברים הללו היו המון בנות...והיה צריך לפעמים לחכות בתור איזה שעה או אפילו יותר..
בסופו של דבר...אחרי החיסונים ותרומת מח עצם הגעתי לקבל את החוגר...ששם כבר היה פנקס שבי....
וגם הדסקית שלי עם השם הפרטי...לאחר מכן הגעתי לקצין מיון...כולי לחוצה ממה שאקבל בצבא...הרי אהיה שנתיים
איפה שהוא..ועדיף שכן אוהב טיפה את התפקיד שלי...בקיצור..הלחץ היה מיותר כי דווקא קיבלתי מה שרציתי..
שח"מ...זאת אומרת משטרה כחולה.
אחרי קצין מיון..הלכתי לאפסנאות...ששם קיבלתי את המדים שלי....זה היה רגע יחסית לחוץ ובכלל לא הבחנתי בכך
שעם ליבוש המדים אני חיילת....
לבשתי את המדים..קיבלתי את כל מה שהייתי צריכה וגם בדקתי..בבדיקת ציוד...שיש לי את הכול...וטוב שזה
היה....
אחר כך חיכיתי בערך רבע שעה....ואז קראו למחלקה שלי..שהייתה 3....איזה מפקדת אחת...באה ואספה
את כולנו יחד....אמרה שנוציא את התיקים מהמחסן...ואז נתארגן ליציאה...
עוד במדידת המדים הסתבכתי עם החגורה..אבל בסוף..ביום השלישי בערך הבנתי מה הסוד שלה..
במחסן כמעט שלא מצאתי את התיק..והוא היה הכי בסוף....
עם כל התיקים שלנו עזבנו את בקו"ם כבר עם המדים והחוגרים...כמובן שנאלצנו להחליף אוטובוס..אבל מה שחשוב הוא שבסוף
התחלנו לנסוע...
באוטובוס המפקדת לימדה אותנו קצת מה זה הקשב ואיך פונים בכלל למפקדות...וגם נתנה לנו כמה דפים
שהיינו צריכות למלא כשהאוטובוס נוסע..זה גם אפשרי...
בסוף היא אמרה לנו שאנחנו נוסעים לבסיס ניצנים ותהיה לנו טירונות של 6 חודשים...בגלל החגים....
הגענו לבסיס וסידרנו את התיקים בשלשות.....ואז הלכנו לאכול....אני מודה שבהפסקת האוכל הזאת...כמעט של זלגו דמעות בעיניי
כאשר דיברתי עם אימא בפלאפון...אבל ידעתי שאני צריכה להיות חזקה..ושאם אני רוצה לעבור בשלום את הכול,
אין טעם להישבר...אחרת זה יגרום לעוד כאב...
אני גם מודה שביומיים הראשונים..פחדתי שלא אשתלב במחקה 3..שלא אצליח להיות חברותית ופתוחה..אבל
האמת הופתעתי מעצמי...כי כאשר ביום השלישי אני כבר ידעתי מי איתי בכיתה ובערך במחלקה...כאשר...התחברתי בעיקר לשתי
חברות..הבנתי שזה כיף...ושיש סיבה לכך שעוברים את זה...
אני מצאתי את עצמי משתתפת בשיעורים, בשיחות ובכלל מנסה לאסוף את הבנות לצורת ח כדי שלא יכעסו
המפקדים....קיצר...זה תרם לי רבות להיות רחוקה מכולם..אפילו מאחותי התאומה.....כדי להתבגר עוד יותר..
אבל ברור שזה רק תחילתו של התהליך...
ברור שבבסיס הכול היה די מוזר בהתחלה...שהמפקדים אומרים לי מה לעשות וצריך לפנות אליהם בצורה מסוימת...
שיש חדר אוכל משותף לכולם....שיש שירותים ומקלחות ביחד..ושרק 6 מקלחות על 56 בנות....
אבל מתרגלים לזה שרחוקים מכולם ואין פרטיות...ומתחילים להעריך את מה שיש....
כולן בסופו של דבר אוכלות מה שיש ולא מתפנקות...
בהתחלה הרגשתי לבד, מרוחקת בפינה משלי.....ואז הבנתי שכולנו נמצאות באותו המצב..ושחייבים לעזור
אחת לשנייה כדי להתגבר על כל קושי אפשרי...
מחר אני חוזרת לבסיס....כי הטירונות רק התחילה....והפעם אני כבר לא מפחדת מדבר...כי יודעת..שעם קצת סבלנות וכוח רצון אפשר למצוא
במי להחזיק...וקצת כוח להמשיך...
עוד לא קיבלנו את הרובאים...אבל כן עברנו את הסדנא לעזרה ראשונה וכל מיני שיחות פתיחה עם כל
הפלוגה....שזה 3 מחלקות...
הכרנו את המפקדת של המחלקה ומפקד של הפלוגה..את הראספ וגם כמובן את 4 המפקדים של המחלקה..
בקרוב נכיר את הסמל וגם עוד אנשים חשובים...
קיצר אני לא מפחדת..כי אני יודעת שאני לא לבד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
