התעוררתי לאור השמש אשר פילס את דרכו דרך תריסי חדרי. פיהקתי בקולניות ומתחתי את זרועותיי לכל עבר. כהרגלי כל בוקר הבטתי בדינה- הכלבה היפיפייה שלי, היא ישנה כמו מלאך קטן לצידי. לא מוציאה הגה מפיה, ישנה בשלווה המעוררת קנאה עצומה באחרים, לא מוטרדת ואף לא לשנייה.
לצערי הרב היא הזכירה לי שהיום זה היום אשר בגללו כולנו מתהלכים בחרדה מזה כבר חודשיים, מאז הביקור אצל הווטרינר. אני זוכרת את אותו היום בבירור כאילו התרחש אתמול- כמו בכל שנה לקחנו את דינה הקטנה והעדינה לווטרינר. לאחר הבדיקה השגרתית היו בפיו בשורות רעות שהפילו את מצב הרוח של כולנו לקרשים והלסתות שלנו נשמטו מטה במהירות האור. דמעות בהקו בעניינו וחששנו לגרוע מכל, מה שהיום נגלה.
התארגנתי במהירות והבעת החרדה לא ירדה מפניי אף לא לרגע, לא האמנתי שזה יכול לקרות לקטנה שלי. דינה מאז ומעולם הייתה האור במשפחתנו. היא הצטרפה אלינו לפני חמש שנים, בהיותי בת 10. זהו היה בוקר יום הולדתי וקיבלתי מאבא קופסה בינונית עם חורים לאורך כל המכסה. בסקרנות רבה פתחתי אותה ולהפתעתי הרבה גורה קטנה הסתכלה עליי עם עיניה החומות והגדולות, מתחננת לחיבה. חיבקתי אותה ברכות אך בעוצמה והיא בתגובה ליקקה את ידי עם לשונה הקטנה, באותם הרגעים ידעתי שהיא מיוחדת בשבילי.
בהיותי מוכנה ומזומנה לפגישה עם הווטרינר שיבשר לנו אם הקטנטונת שלי ממשיכה לקפץ באושר לידי או שהאושר הממכר שלה יפסיק לככב בחיי, הסתכלתי בה בפעם האחרונה, היא התעוררה ועיניה הקרינו אושר, היא קשקשה בזנבה והאושר שלה התעורר יחד איתה. דינה תמיד נראתה מאושרת ושמחה, גם כשכואב ורע לה, אפילו כעת כשהיא מתפתלת מכאבים היא לא מפסיקה להקרין אושר. אין בפי אפילו לתאר את השמחה שהיא מביאה לחיי, לחיינו. הדמעות כבר יצאו מגבול עיניי וירדו במורד לחיי, ליטפתי את דינה והצמדתי אותה לגופי. היא ליקקה אותי והביטה בי במבטה המאושר, המבט שאולי לא אזכה לראותו יותר.
הנסיעה למרפאה עברה בשתיקה מצמררת ובכי אילם ובלתי פוסק מצידי. לא יכולתי להסתיר את הכאב בשל הסיבה שיש סיכוי לאבד את דינה. היא הייתה כל עולמי ואני הייתי כל עולמה, השלמנו אחת את השניה.
לפני הכניסה אבא עצר אותנו באימרה שיהיה בסדר ואין ממה לחשוש, היא תהייה בסדר והכל יחזור לקדמותו.
רציתי להאמין לו אך משהו לא הרגיש לי נכון, הרגשתי שדרכי עם דינה תיפרד, תחושת בטן נוראית שרמזה לי לגרוע מכל.
נכנסו בראש כפוף, לא מעיזים להביט אחד בשני. כל אחד בחברת מחשבותיו וחששותיו בלבד.
חיכינו מספר מועט של דקות עד שתורנו הגיע, הוריי כבר התחילו להתקרב בצעדים איטיים לעבר חדרו של הווטרינר. ייחלתי לעצור את עצמי מללכת לשם ולשמוע מה בפיו של הווטרינר, אך מצאתי את עצמי הולכת ונכנסת פנימה.
הוא בירך אותנו לשלום וכך גם אנחנו, מותחים את הזמן בכדי לא לשמוע את האמת המרה.
"צר לי להודיע לכם שהגוש שמצאנו אצל הכלבה שלכם הוא גידול ממהיר אשר התפשט יותר מדי." הודיע.
"מה..מה זאת אומרת?" מלמלה אימי בבלבול, דמעות קטנות מנצנצות בעיניה.
"הסרטן התפשט יותר מדי, האחוזים שלו גדולים. אי אפשר כבר לנתח אותה, לא נשאר לנו לעשות דבר." הוא שתק לכמה שניות, נותן לנו לעקל את הידיעה. "אני מצטער, נשאר לה פחות מחודש לחיות."
דבריו חתכו את ליבי כמו בסכין, הכאב פיצח אותו ושבר אותו בכל דקה ודקה שעברה, הדמעות שהיו לפני כן בתוך עיני כבר מזמן הידרו את לחיי והמשיכו לרדת כמו מפל זעיר. התייפחתי מכאב בלתי נראה לעין אך גדול כמו יבשת שלמה, הלב הקטן שלי התקשה לאכסן אותו. לקחתי את רגליי וברחתי משם בכל המהירות.
רצתי בכל כוחי הביתה, לא טרחתי אף לחכות להוריי או לשאר הפרטים מפי הווטרינר. פשוט רצתי ורצתי את כל הדרך חזרה אליה- אל דינה.
בהתנשמות כבדה פתחתי את דלת חדרי ורצתי אל דינה, מחבקת אותה ברכות אך בעוצמה, מצמידה אותה לגופי בדיוק כמו ביום הראשון שזכיתי לראותה, לפני חמש שנים. דינה קשקשה בזנבה בשמחה והביטה בי במבטה התמידי- המבט המאושר. אפילו כעת כשכאביה נראים כואבים בלי להרגישם וימיה ספורים היא מאושרת, היא הרגישה בזה שמשהו רע קורה אך עדיין זה לא עצר אותה מלהיות מאושרת, בשביל שתינו.
היא עמדה מולי עם עיניים זורחות מאושר, שום דבר אפילו כמו סרטן לא ינצח אותה.
אילו הכלבה שלי יכלה לדבר- היא הייתה מגלה לי את הנוסחה לאושרה התמידי, בכדי שאפסיק לבכות על מר גורלה.
הסיפור לתחרות כתיבה נוצרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
