אחרי שעזבתי את כל עיסוקיי והתיישבתי מול המחשב, בעוד שמוסיקה איכותית מתנגנת באוזני וידיי מקלידות בנמרצות על המקלדת במטרה לשתף אתכם על הדבר שמעיק על ליבי. עכשיו אתם בטח מצפים שאני אכתוב שאני מאוהבת כמו ילדה קטנה 3 שנים בילד מכיתתי שלא שם עליי כמו ברוב הבלוגים. אז לא. אני לא פתאטית עד כדי כך.
שנתחיל?
היום ב19 למרץ, יום שמשי ככל ימות השבוע האחרון הבנתי משהו, ולא סתם משהו כמו 'שיט.שוב לא התאמתי גרביים' שכמובן קורה הרבה אך לא בזה מדובר הפעם אלא במשהו גדול. ואם מותר לציין בהרבה מידות.
אתם בטח מפצירים בי מאחורי המסך [הבודדים שקוראים פה, שזה בערך אחד וחצי אנשים. מצטערת על ההפרזה כמובן] שאני אגיע לפואנטה?
אז אני אחסוך לכם את הסבל הנורא ואומר את הפואנטה המסתתרת מתחת לשולחן, אני ילדה גחמנית!
כן, זאת הטענה שלי. בכלל לא לקח לי הרבה זמן להבין זאת (במידה ולדעתכם 16 שנה זה לא הרבה 
)
כל טענה צריך לבסס ולהביא הוכחות, אז טענתי לא שונה מהשאר ולכן אביא לכם הוכחות המצדיקות את כל מעשי הגחמנות שלי במהלך 16 השנה שהספקתי לנשום בהן.
~*~*~*~
הוכחה מס' 1:
הכל התחיל ביום בהיר אחד לפני 11 שנה בדיוק. בהיותי ילדה קטנה בת 5 החלטתי שאני רוצה להיות רקדנית , והכל בגלל שראיתי סרט מצוייר על בלרינה והחלטתי שאם הבלרינה המיומנת שגנבה את תשומת ליבי יכולה לרקוד ככה אז גם אני יכולה. נו ברור אין פה על מה להתווכח!
התחלתי בהצקותיי האין סופיים להוריי שזה כלל טיעונים טיפשיים כמו "אם אני לא בלרינה אז אני לא אוכלת שבוע" וזה הלך שלא תחשבו לא נכון, הייתי מאוד חזקה בשלוש השעות האלה, לא נשברתי לשניה 
להוריי ניצבו שתיי אפשרויות לפניהם, הראשונה היא לסבול קפריזות של ילדה בת 5 ולנסות להניע אותה מהרעיון, והשניה היא להסכים לרשום את ילדתם האהובה לחוג ריקודים.
הצדק כמובן היה לצידי או יותר נכון העקשנות שלי לכן הרווחתי שנתיים בחוג ריקודים לחובבנים והרגשה של מימוש עצמי. הידד!
אז נעלי הריקוד לא המשיכו איתי במסלול חיי.
הוכחה מס' 2:
לאחר שנתיים בודדות בהם רקדתי בהנאה רבה החלטתי 'דיי.מספיק.מיצינו' ועברתי לתחום אחר שעניין אותי 'אומנות'.
התענינותי באומנות התחילה לאחר הצצה עמוקה בציורים של בת דודתי, שהיו כמובן מדהימים והצדיקו את כישרונה הענק!
נו כמו תמיד "אם היא יכולה, אני גם יכולה!" ולכו תתווכחו אחרי זה עם ילדה בת 7 הבטוחה שיש לה כישרון חבוי.
בלאגן העקשנות שלי התחיל מחדש והתמודדתי בקרב שהלך חמישה ימים בדיוק עם הוריי. ניצחתי, כמובן.
כך התחילה האומנות לתפוס חלק נכבד בחיי. בניגוד לריקוד אותה לא עזבתי אחרי שנתיים, היא עדיין מככבת בחיי בימים אלו.
אומנית לתפארת שכמותי
הוכחה מס' 3:
לאחר כמה שנים תמימות,בגיל 10 הגעתי למסקנה והשד יודע איך, שאני גמישה ואני צריכה לנצל את המידע שגיליתי הודות עצמי.
הפעם לא היה קשה לשכנע את הורי כי לא עזבתי את האומנות כמו שציינתי כבר. לכן הם חשבו שעיסוק נוסף לא יזיק במיוחד כשמדובר בכושר (איפה הוא עכשיו? 
).
אכן גיליתי סימנים ראשוניים לגמישות אך זה לא היה מספיק וכתוצאה מכך ,חצי שנה שלמה למדתי לעשות עמידת ידיים ישר בלי לשבור משהו לעצמי או לילדות תמימות שבקרבתי.
לאחר שנה וחצי מעסתי מהעניין והכי רחוק שעשיתי היה גשר ועמידת ידיים שלקח לי לא מעט זמן ללמוד.
שחכתי לציין שבמהלך אותה תקופה לא הפסקתי להשוויץ בעמידת ידיים עקומה וחצי גשר שאחריו נתפסו לי לא מעט שרירים בגב.
גלגלון אני כבר לא אעשה. הסבלנות שלי לא עמדה בעוד חצי שנה ללמידת תרגיל חדש P:
הוכחה מס' 4:
לא התייאשתי מתחום הספורט ורציתי להתנסות בענף השחייה.
הוריי לא התנגדו בכלל אפילו לא טיפה להפך מאז שנולדתי הם רצו שאצא שחיינית כמו אחותי שיש לה מדליות יותר מתחתונים.
בתמימותי חשבתי שאהייה שחיינית דגולה ואשמור במגירה כמה מדליות משלי.
עם מאמן מגניב, חברה שנגררה יחד איתי ובגד ים שלם התחלתי לקרוע את ברכת השחייה.
כנראה שזה לא היה מספיק, שברתי שיא בפרישה הכי מהירה בחיי, לאחר חצי שנה בגד ים שלם היה במרחק חמש שעות נסיעה ממני. אם לא במדינה אחרת.
מדליות לא קיבלתי,נשרוד. תמיד יש את של אחותי 
הוכחה מס' 5:
גיל 12 היקר, בת מצווה, שמחות והילולים, הגיע איתו גם ההחלטה שאני אראה טוב + בחצאית קצרה ומחבט ביד. לאלה שמתקשים, טניס.
ההתחלה הייתה טובה, מעולה אפילו. ההמשך? עדיף לא לדבר על זה
אפילו השתתפתי בתחרות פנימית וזכיתי במקום ה..ממ אני לא בדיוק זוכרת. טוב בשלישיה החזקה בטוח לא הייתי ><
אחרי שהגעתי למסקנה שמגרש טניס זה לא הצד החזק שלי החלטתי לפרוש. שוב שנתיים הלכו לפח. טוב לפחות יצאתי עם מחבט יקר שנמצא עמוק בארון. מאוד עמוק.
אמא כמובן כעסה עליי כי טניס זה לא דבר זול והיא בזבזה עליי הרבה כסף, ושזה יהייה חסר לי.
אמא הייתה בעד שאני אמשיך, היא כבר התחילה לראות את עצמה בקהל בוימבלדון (טורניר טניס, בין החשובים).
ילדה רעה שכמותי ניפצתי לאמא את החלום לגביי הבת "המוכשרת" שלה.
מחבט וכדורים בודדים, כל מה שנשאר מקריירת הטניס שלי.
הוכחה מס' 6:
"ויאללה שבט דן, ויאללה שבט דן, ויאללה ויאללה, ויאללה שבט דן..!" לא, לא התפגרתי עדיין. זהו המורל הכי אהוב עליי שהיה בצופים בגיל 14 לאחר נטישה כואבת מהטניס עברתי לצופים. התחלתי בכיתה ח' הייתי חניכה שנתיים ואז ב-י' הופ הפכתי למדריכה! כל הכבוד לי!
לאחר חודשים בודדים כמדריכה התחלתי להרגיש לחודה. ומכאן הבנתי שהדרכה זה לא בשבילי.
לאחר גלגולים רבים עזבתי את השבט בכללי. געגועים מקיפים אותי לפעמים, מודה
אני שמחה לומר לכם שהם זוכים לראות אותי פעם בכמה שבועות, ביקורים בשבט זה הדבר!
כנראה שחאקי זה לא הצבע שלי.
הוכחה מס' 7:
שיואו אני כבר בהוכחה השביעית. או יותר נכון בגחמה השביעית!
מוסיקה מוסיקה ומוסיקה, זה לא משהו חדש בהחלט. כל החיים מוסיקה הייתה חלק נכבד ומרכזי בחיי.
תתקעו אותי על אי בודד, רק עם מוסיקה איכותית ואני מסודרת
הופעות ענקיות זה השם השני שלי. כל האדרנלין, ההתרגשות, השמחה זה פשוט דבר שאי אפשר לתאר.
השנה בהיותי בכיתה י' החלטתי לעשות משהו לגבי אהבתי הגדולה והיחידה בחיים, המוסיקה.
נרשמתי למגמת המוסיקה והתחלתי ללמוד גיטרה. ולשמחתי גיליתי כשרון! כן כן..הכישרון היחיד בחיי התגלה! הידד! אני יכולה להשבע שהייתי מוחאת כף לעצמי אם לא הייתי מקלידה D:
אני ו"רוז" או ליתר דיוק הגיטרה, הפכנו להיות גוף אחד. עכשיו נראה אותכם מפרידים בנינו
זה גם מה שאני מתעסקת בו בימים אלו ממש ו"רוז" מחייכת אליי מהצד.
אולי אחרי הכל גיטריסטית אני כן אהייה?
הוכחה מס' 8:
אם השבע הוכחות שהצגתי לפניכם עד עכשיו לא הספיקו אז הנה השמינית והחשובה מכולן. אני אפילו מתיימרת לא לקרוא לה 'גחמה'.
והמילה הפותחת היא 'עיתונאות'. אהבתי לכתוב מאז ומתמיד ואולי אפילו אנצל את זה. (אין צורך לפוצץ לי את הבועה עכשיו ולהטיח בי שאני לא יודעת לכתוב ).
זהו השלב בו ההגאונות שלי התפרצה ממני החוצה, אני אוהבת גם מוסיקה וגם עיתונאות, לכן הגעתי להחלטה שאני אהייה כתבת מוסיקה!
מאז ומעולם אני מבקרת מוסיקה וכותבת עליה, עכשיו יש לי הזדמנות לשתף את הקהל הרחב.
אני שואפת לעבוד במגזין מוזיקה ענק (ולא צהובון מסריח) בחו"ל, כמובן D:
תכנוני לעתיד הם ללמוד לתואר בעיתונאות וישר לרוץ למצוא את עצמי בעולם הזה. אחרי 16 שנה בחרתי לעצמי את המקצוע שאעסוק בו כל חיי בערך. יותר מזה? (:
רולינג סטון, ברבו וכו' היר איי קאם ;]
~*~*~*~
כעת אחרי שמונה הוכחות לטענה מרכזית אחת אני שמחה לומר עם היד על הלב, אני גחמנית!
או יותר נכון לומר 'ניסיתי למצוא את עצמי'. לעע, זה יותר בכיוון של קפריזות שעלו לי לראש באותו הרגע ועם כל העקשנות שבי החלטתי לממש כל אחת ואחת מהן. אפשר אפילו לקרוא לי ילדה מנוסה
ברגע זה אני מנסה להפסיק להיות גחמנית וללכת עם ההחלטה שלי עד הסוף.
נקווה שההחלטה של קריירה מלבבת ככתבת מוסיקה במגזין נחשק זוהי בחירתי האחרונה.
יש לי הרגשה שכן
(לא לזרוק לכיווני אשמות שאני חיה בחלום, בינתיים נחמד לי ואני מקווה לא להתעורר!)
מסקנות מהפוסט: אחד הפוסטים החופרים שכתבתי אי פעם.
ההורים שלי מסכנים, בכל זאת, לא קל לסבול את כל השגעונות שלי במשך 16 שנה.
יש לי נסיון חיים רב, אם אפשר לקרוא לזה כך :]
באהבה ענקית,
סופי הגחמנית לשעבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
