התחרות מאפשרת לי לגעת בנושאים חשובים הבולטים באוכלסיית ארצנו.
אני מקווה שהסיפור באמת ידבר אל אותן הבנות שאפשר להחליפן בדמות הראשית, והן יפנימו בסופו של דבר.
יופי מוטעה
"זה לא יכול להמשך יותר!" קבעה אימי לאחר שנכנסה בסערה לחדר.
"מה?" לא טרחתי להביט בה ורק המשכתי לשכב על רצפת השירותים, מוטלת באפיסת כוחות. לא שונה מהרגיל, כך כל יום נהגתי לעשות או יותר נכון לא לעשות. אך ורק לשכב- גופי לא אפשר לי יותר מזה.
"את ילדה נבונה, את יודעת בדיוק במה מדובר" אינני יכולתי שלא להבחין בנימת קולה הדואגת וההרוסה, במו-ידי הרסתי אותה.
לא השבתי.
היא התיישבה לידי בייאוש, נזהרת מגושי הקיא סביבי והביטה בי באותו המבט שזכיתי לקבל ממנה כל פעם.
רק מבט אחד- מבט של רחמים, דאגה, אכזבה ואובדן תקווה מעורבבים כאחד.
"את גוססת בתוך עצמך, ליבך הקטנטן לא עומד בזה יותר" התייבבה והתייפחה, מנסה לעורר בי איזשהו רגש אנושי- בתקווה שנשאר.
לא השבתי.
"זה הולך להיגמר!" קבעה, משכה באפה והמשיכה "מצאתי עזרה, את תבריאי ותחזרי כמו חדשה".
היא הביטה בי, מצפה שאפצח את פי ואומר מילה. היא הייתה מוכנה שאצעק ותגורש בבוטות, כל דבר אך לא השתיקה המצמררת שספגה ממני.
לא השבתי.
"מותק, מצאתי עזרה, את תחזרי להיות כמו פעם, אינך רוצה זאת?" ניסתה שנית, מקווה בכל ליבה שהפעם תטמיע בי את דבריה.
"רק תסכימי, תגידי כן. גם אם אקבל ממך 'לא' יהייה בהרבה יותר פשוט מהשתיקה הזאת! כל דבר יותר טוב ממנה! בבקשה, שברי אותה" הפצירה בי עם דמעות אשר לא מפסיקות לזלוג..ולזלוג..
"מה את אומרת?" שאלה.
בזמן שהנני שוכבת בין מערמות הקיא החלול שלי וגופי השדוף הנראה כאילו הולך להתפרק בכל מאית שניה, הכל התבהר לפתע.
הבנתי הכל.
אחרי התקופה המלנכולית, תקופה מלאת יגוני ותוגתם של הסובבים סביבי, הבנתי שהיופי אליו אני מייחלת להגיע מוטעה, מרומה והכי גרוע ארסני מכל ארס אשר קיים.
אין בי טיפת יופי כשעיני משדרות אך ורק עצב, אם בעבר הייתה נשקפת טיפת אושר כעת היא נעלמה, התאדתה. אין קמצוץ יופי בעינויים האין סופיים שכפיתי על עצמי, בחולשה המתקיפה אותי בכל יום ויום, בקור אשר עוטף את גופי מהבוקר ועד הערב בכל יום שעובר. הכאבים הפיסיים אינם משתווים כלל וכלל לכאב הפנימי שלי אשר נהפך לחברי הטוב ביותר, החבר הכי קרוב שאי פעם היה לי או יהיה- 24 שעות ביממה הוא התארח בקרבתי, לרגע לא נעלם, חשבתי שזהו חבר אמת. אך טעיתי.
בכלל לא, אפילו לא טיפה, אין שום יופי בנערה המשתקפת מול עיני, לנערה הנמצאת בתוכי, אולם שכעת זאת נערה שונה, נערה חולה.
היופי האמיתי הוא עיניים המקרינות אושר, חיוך כנה ואמיתי המתפרס על השפתיים ומדביק כל מי שמעז להביט בו, השמחה שבה הנפש נתונה והגוף הבריא בשלמותו, ללא פגיעה אחת, ללא הרגשת תשישות וגסיסה מואטת, הנראית כאילו מעצימה את ההמתנה לפני שאלקח מהעולם הזה, שבורה וחלולה.
הייתי מודעת שבתקופה זו הייתי נערה ריקה עם מטרה אחת בראשה –להרזות. הייתי דבקה בה עד שאשיגה, אך עם הזמן המטרה נהייתה חשובה מכל. אף אחרי שסיימתי עם המטרה אשר הוצבה בפניי על-ידי עצמי הגיחו מטרות מחודשות וגרמו לעבור שוב הכל מהתחלה.
אילצתי את עצמי לקום על רגליי ולא להמשיך לשכב בתוך הפוגרומים של עצמי וחייכתי.
חיוך מלא עוצמה- החיוך הראשון מזה חצי שנה שהופיע על שפתיי.
באותה העת ידעתי, ידעתי שזהו תחילתו של היופי האמיתי.
"כן".
מקווה אהבתם,
אל תחששו לבקר, לטובה או לרעה.
הכל מתקבל 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
