לפני שנה הייתי נותת הכל כדי להרגיש.
אחרי שנתתי הכל אני מרגישה ערומה כאילו כל משב רוח קטן יערער אותי יוציא אותי מדעתי ויגרום לי לקרוס על הריצפה ולפרוץ בבכי שיכול לפתוח חור בשמים, בכי של צער אמיתי.
כמו המבט של אמא שהיא מאוכזבת ממשהו שעשיתם... לא כועסת ורותחת כמו שציפיתם, מאוכזבת וכואבת ואתם הסיבה.
ככה אני מרגישה.
כעסתי על עצמי כל כך שעייפתי.. ועכשיו נשארתי רק עם אכזבה..
אני רוצה להיות ווינרית אני רוצה לשבור את תיקרת הזכוכית שלי.
להיות הכי חכמה הכי שנונה הכי קרירה הכי מהירה הכי נעימה הכי חברמנית.
אני רוצה להיקרא "תופעת טבע", אני רוצה שהרוחות ינשבו לאן שאני ארצה שההרים לא יסתירו לי שום נוף ושהגשם לא ירד עלי.
פסגה, שם אני רוצה להיות.
אני בגיל של שיא.
אז למה אני מרגישה כאילו אני נגררת על הריצפה.