אני צריכה לקבל מה שאני רוצה, כי ככה אני, ואם אני לא אקבל את זה, משהו לא יהיה בסדר.

המשוואה לא תהייה מאוזנת נכונה, החיים לא יקבלו את הבאלאנס המתאים ואני אהיה פשוט איזו חשופית זרוקה באיזה יער עבות ומרגיז שכזה, שרואים רק בסרטים אפלים על ימי הביניים, או השואה, או על האתרים המרהיבים בגרמניה, לעומת העולם הענקי הזה.

וזה לא מתאים. אני צריכה להיות הכוכבת, המרכז! אני לא צריכה להיות החשופית ביער בגרמניה, אני גרמניה. אני הכל פה, אני המרכז, הכל סובב סביבי, אני השמש ואני הירח ואני כדור-הארץ ואני הכוכבים, אני הכל.

ואז כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה, וכל העולם יוצא מאיזון, אני מושכת בכתפי, רוקעת ברגליי והכל מסתדר. כי אחרת, העולם לא יקבל את הבאלאנס שלו, ואני לא יכולה להיות זאת שאחראית לכך, נכון?

אז יש לי הכל. כל מה שיכולתי לחלום עליו; ארמון ונברשות ובתים וארונות ובגדים ושמלות ונשפים וערבים מפוארים, ובשמים וטיולים בעולם. יש לי כל מה שאני רוצה, והעולם מרוצה - הוא מאוזן ועומד ישר.

ואז, ראיתי אותו. הוא עבר לידי ביעף, כמות לא שם לב שאני שם. ואני שמתי לב שהוא שם, וידעתי מראש שהוא אינו בשבילי, למרות שאני המרכז ואני הכל, והכל מגיע לי. הוא פשוט לא בשבילי. אבל רציתי שהוא יהיה בשבילי, אז הוא היה צריך להיות בשבילי, וזה היה סוף פסוק.

אז הוא חייך אליי בלי שאמרתי מילה ואני נמסתי, והעולם רעד. האלים ידעו, האיזון עומד להיות מופר פעם נוספת.

ואני לא יודעת אם הוא ידע שהעולם סובב סביבי, ואני לא יודעת אם הוא ידע משהו עליי - אבל פתאום הרגשתי שאני העולם אבל אני סובבת סביב מישהו אחר.

וזה כבר פתר את המשוואה לא נכונה. הרציונאל לא הסתדר.

אז ניעורתי והחלטתי שאני צריכה להתפשר הפעם. פעם ראשונה ואחרונה, להתפשר, כי הוא הקניט אותי וגירה אותי ואני לא יכולתי לעמוד בזה עוד.

ואז העולם נע, והסתובב, ורעד, כי אני מרכז העולם, ולמרכז העולם אסור להתפשר!

הייתי חייבת לקבל אותו, ויהי מה. זה מה שהעולם אמר לי, והאלים שתקו, כי הם ידעו שאין מה לעשות. הם רק נאנחו.

וכשהם נאנחו, הם שלחו לו כאילו בסוד הודעה, שהוא חייב לעשות משהו בנדון ולא העולם ייטה על קצהו. אז הוא התגרה בי עוד קצת, והרגשתי, שזהו - עכשיו הוא כבר שלי, חשבתי שהוא לכוד כבר ברשתותיי ושאין מה לעשות כי האלים תמיד יהיו לצדי, כי אני מרכז העולם.

ואז הוא נעלם. פשוט נעלם. וחזר ונעלם וחזר ונעלם ואני ראיתי אותו באופק, והתחלתי לרוץ במלוא כוחי אחריו, והורדתי את נעלי העקב שכבר ייבלו אותי והמשכתי לרוץ, והוא התפוגג. וחזר. והתפוגג.

ואני איבדתי כל כוח, איבדתי כל רצון, והוא עדיין התגרה בי ואני עדיין רציתי אותו.

ואז הכל התחיל.

אנשים אחרים וודאי זוכרים רק שהשמיים הפכו לים והים הפך לשמיים, שהכל התהפך וחזר, והתהפך וזז והתנועע בחוסר תחושה, וחזר חזרה, אבל משהו כבר היה שונה.

אבל אני ידעתי בדיוק מה קורה.

האיזון הופר.

הכדור נוטה על צדו.

וזו הסיבה שהעולם איננו ישר ואיננו מאוזן.

מזמן לא כתבתי, וחשבתי שהגיע הזמן.

תהנו,

אמילי.   פף. והמבין יבין.