כינוי:
Written בת: 95
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
| 2/2009
היילי
היילי ניקתה את עינייה האפורות בעייפות, וקברה את ראשה בערימת הספרים הגבוהה.
כותרות שונות ומשונות היו לספרי הלימוד שלה, רמות שונות ומשונות היו להם וגם סופרים עם שמות מוזרים מאין כמותם.
"אני לא יכולה יותר," היא אמרה, ובתנועה חדה הפילה את כל הספרים הכרוכים היטב אל הרצפה בקול חבטה, ומעליהם העמיסה בפראות את המחברות הפתוחות והמלאות בכתב היד המבולגן שלה.
"לא, לא, לא! אני לא יכולה יותר! פשוט לא יכולה יותר!!" היא הגבירה את קולה.
הלימודים לא חישלו אותה, אלא הפכו אותה לשברירית יותר ובעלת מזג חם במיוחד.
דפיקה בדלת.
היא התרוממה ממקומה, לחייה עדיין ורדרדות מהחימה שבערה בלבה על הוריה, חבריה, מוריה וספריה, וטופפה אל דלת הכניסה. הוריה כבר ישנו.
דין היה שם.
היא אהבה את דין שלוש שנים, חמישה חודשים ושבוע. הייתה לו בלורית שחורה ועיניים ירוקות ועור חיוור, קולו היה עמוק ולחייו היו מנומשות קמעה. היא תמיד חלמה עליו בשיעורים, תמיד דמיינה אותו וחשבה עליו. כשמורתה, גברת קארפל, שמה לב שהיילי הייתה עסוקה בחלומות בהקיץ במקום במשך שלטונם של הנורמנים על האי, היא שלחה אותה למנהלת, וזו שלחה אותה לאדון דאוול ולסרגל הנורא שלו. היא הכירה את הסרגל הזה מקרוב, והסרגל הכיר אותה. היו לה צלקות על מקומות שונים ומשונים בגוף בגלל סרגל המתכת הקר שלעתים חומם בלהבות האח ששמשו לחימום החדר, כבר מאז שהייתה פעוטה קטנה בת שש. אבל זה לא מנע מבעדה לחשוב על דין, גם לא כשדאוול הפשיט אותה וגרם לה לעשות דברים כואבים שהס היה מלדבר עליהם בפומבי. בזמנים האלו היא פשוט קיוותה שכשתפקח את עינייה הבוכיות היא תראה את שיערו השחור של דין ועיניו הירוקות החמימות מסתכלות עליה, ולא את מקבץ השיערות הלבנות הלא אחיד על קרקפתו האדומה של דאוול ואת עיניו הירוקות הכהות בוהות בה במן ממזרות לא ניתנת להסבר. זה אף פעם לא קרה.
"יום אהבה שמח," אמר דין והפר את הדממה.
"מה? התאריך היום הוא השלושה עשר בחודש, דין, ולא הארבעה עשר" אמרה היילי בבוטות שלא התכוונה לה.
"לא, כבר לא," אמר דין והצביע על שעונו הכסוף. השעה הייתה חצות בדיוק.
"ועכשיו, התזמיני אותי להיכנס?" אמר ונכנס אל ביתה בלי לחכות לתשובה.
"אז איפה החדר שלך?" הוא אמר ושלף תפוח אדמוני מקערת הפירות שהונחה בקפידה על השולחן בסלון.
"שם, בוא," אמרה היילי והובילה אותו לחדרה.
הדבר הבא שהיא זכרה היה משקל גוף כבד נוחת מעליה, בלורית נעימה ושחורה מלטפת אותה ומזיזה את שיערותיה הצהבהבות שלה עצמה, והיא - עוצמת עיניים.
היא פקחה את עינייה.
מקבץ שיערות לבנות ולא אחיד על קרקפת אדומה, ועיניים ירוקות קרות בוהות בה במן ממזרות, שלפתע הייתה ניתנת להסבר.
"יום אהבה שמח, היילי דאוול" לחש לה באוזן האדם שמעליה, והיא הסיטה את מבטה אל עבר הקיר הלבן.
"פברואר, 2000" הראה לוח השנה באותיות גדולות, עבות ושחורות ללא היסוס.
היא הייתה בת 55, ודין דאוול שכב לצדה עם חיוך החושף שיניים עקומות וצהובות.
והיא נדומה.
מקווה שיום האהבה שלכם היה שמח קצת יותר!
אמילי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
