כינוי:
Written בת: 95
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 6/2009
משמות לבראשית
לא היו לקוֹרִי הרבה חלומות, באמת שלא. היא הייתה ילדה פשוטה מבית עשיר, חונכה על ברכי הקפיטליזם החמימות וגדלה בחדר יפה, גדול וארגמני. היא לא הייתה צריכה את כל המהומה הזאת.
היא רצתה שיהיה לה מספיק כסף בכדי לתפעל בית קטן בפריפריה בשולי המדינה, שם תגדל שלושה חתולים, כלבה וסוס ביחד עם בעלה, קוֹרִי. שלא תבינו אותה לא נכון - היא לא באמת הכירה מישהו שקראו לו קורי (חוץ מקורי קריין, המורה שלה לפיזיקה בתיכון הפרטי, אבל הוא כמובן לא בא בחשבון), אבל היא פשוט חשבה שזה יהיה אירוני באופן משווע אם לבעלה יקראו בשמה שלה. במיוחד כי שמה היה שם זכרי.
אז מגיל 12 ושלושה חודשים כל עיסוקיה - מלבד ביה"ס - היו למצוא חתן. חתן שיקראו לו קורי.
והיא לא מצאה. לא משנה מה עשתה, לא משנה כמה חיפשה. בגיל 16 קורי הייתה כבר בחורה צעירה, ונראתה טוב למדיי. מחזרים לא חסרו לה, אך היא לא שמה לב ודחתה אותם בהינף יד - שמם לא היה קורי, הם לא היו מתאימים מלידה.
בגיל 18, כשסיימה את ביה"ס והתחילה בלימודיה האקדמיים, היא כבר הייתה חצי מיואשת. לפני הכניסה המיוחלת לאוניברסיטה, היא בדקה את רשימות תלמידי שנה א'. ושנה ב'. ושנה ג'. היא קיוותה כל כך, כל כך למצוא מישהו שקוראים לו קורי, שכבר לא היה לה אכפת לבדוק גם בחורים בגיל הוריה.
ואז היא מצאה. שנה א'. לימודי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה. היא למדה מדעי המדינה (זה היה החלום של הוריה, להפוך אותה לפוליטיקאית דגולה. אז היא נכנעה. אי אפשר לא להיכנע להורים שלה). הוא היה באחד הקורסים שלה.
קורי דונפורט. בן 20 מדורהם. היא לא ידעה איך הוא נראה, אבל היא הייתה בטוחה שהוא נראה טוב. הרי קוראים לו קורי.
לפני הקורס המשותף היא הייתה אובדת עצות. היא התקלחה שלוש פעמים, התבשמה והתאפרה היטב. היא אספה את שיערה החלק והבלונדיני צמוד לקרקפתה, ועיניה הירוקות נראו בורקות מתמיד. היא השתחלה לתוך שמלה לבנה עם פרחים סגולים ונראתה מדהים.
לא מספיק טוב לפי דעתה, אך כבר לא היה זמן.
היא לא התכוונה לאחר לשיעור הראשון עם קורי דונפורט, בעלה לעתיד.
היא הגיעה חמש דקות לפני תחילת השיעור. הכיתה הייתה מאוכלסת בחציה, אך היה ניכר שלא כל הסטודנטים מצאו את מקומם או אפילו הגיעו.
לפתע בחור צעיר לכד את עיניה. שיערו היה שחור כמו השמיים בלילה קר, ועיניו היו בטורקיז מדהים שסחף אותה הרחק.
"זה קורי. זה בטוח, בטוח, בטוח קורי" היא אמרה לעצמה.
הוא חייך אליה כשראה שהיא בוהה בו.
"היי, אחותי, בא לך להתיישב כאן? יש מקום פנוי!" הוא אמר לה מהקצה השני של הכיתה, והצביע על הכיסא שלצידו. היא הסמיקה והגיעה לידו.
המבטא היה צפוני. הצלחה. זה בטוח קורי.
"אז, איך קוראים לך, אה?" קורי שאל.
"קורי," היא חייכה והוסיפה, "ולך?"
"אני? אני אלכס," קורי אמר.
"מגניב, קו... אלכס. אלכס?" היא הייתה בשוק.
"אלכס, כן" הוא חייך, "זה שם די שגרתי!"
"כן, אני יודעת... אז, מאיפה אתה?" היא שאלה, מאוכזבת כל כך.
"צפון יורקשייר. ואת?" קורי המזוייף שאל.
היא קיללה בליבה. היא באמת לא הקשיבה מספיק למבטאים צפוניים.
"אוקספורד" היא השיבה.
הוא חייך חיוך מושלם.
"מגניב!!!!" הוא אמר, "בחיים לא פגשתי דרומית אמיתית!"
מה שעיצבן אותה אפילו יותר מזה שלא קראו לו קורי, הייתה העובדה שהיא התאהבה בו עד מעל לראש כבר אז.
"שקט!" נשמעה צווחה. זה היה המנחה.
היא הסתכלה לשמאלה ועיניה חשכו.
ברנש עם משקפיים ותגית שם.
"קורי דונפורט". היא נשמה עמוק וחזרה לבהות באלכס.
***חמש שנים אחר כך***
היא הסתכלה על עצמה במראה. היא נראתה טוב, כרגיל. אותה תסרוקת כמו בפעם הראשונה שנפגשו, שמלה לבנה והינומה שקופה. זר הפרחים היה סגול.
קורי לא הרשתה לעצמה לבכות. האיפור ימרח.
אז נכון שהוא לא קורי, נכון שהוא אלכס. אז מה? הם לא נועדו להיות יחד?
"אבל..." היא אמרה לעצמה, בשקט, "קורי ואלכס? זה רגיל, זה נורמלי. זה לא אירוני..."
הוא חבק אותה מאחור והסתכל עליה.
"את מדהימה. באמת שאת מדהימה. ונכון שהשמות שלנו רגילים ונורמליים אבל... אנחנו לא, אהובתי" אמר אלכס.
היא חייכה חיוך עצוב.
"אלכס?" היא שאלה.
"מה?" הוא שאל.
"אני רוצה שתשנה את השם לקורי".
לתחרות הזאת.
אוי געוואלד, כמה זמן לא כתבתי.
אמילי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
