כינוי:
Written בת: 95
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 11/2009
אפוקליפסה בבקשה
השמיים היו כחולים באופן עוצר נשימה באותו יום. אמבר הסירה את משקפי השמש שלה כדיי לבחון האם השמש מתעתעת בה, וכשהסתנוורה כליל זעפה והרכיבה אותם על אפה שוב. כיאה לאישה עסוקה שכמותה, היא לא שמה לב לצבע המרנין של השמיים, ולמען האמת - גם אם הייתה שמה לב, ספק אם הייתה מתרגשת.
מבנה הגוף שלה היה ארוך וצר; היא הייתה גבוהה מאוד ורזה עוד יותר. שערה היה בלונדיני ודק ועינייה חומות בהירות. היא לבשה ג'ינס כהים וצמודים ונעליים שחורות בעלות עקב סטילטו בגובה שלא היה מבייש זונת צמרת, וחולצה משובצת מכופתרת. היא אהבה את החולצה הזאת - אולי בגלל שזאת הייתה החולצה האהובה על כריסטיאן, האקס המיתולוגי שלה. היא לא אהבה להתרפק על העבר, אבל כריס - עד כמה שזה נגמר איתו נורא - תמיד היה פינת הנוסטלגיה החמימה בלב הקפוא שלה.
היא הגיעה לבניין המשרדים הגדול שבו היא עבדה, וסיננה "תודה לאל" קטן. הקלסרים שהחזיקה בידיה כמעט נפלו לה כמה וכמה פעמים במהלך המסע הקטן שלה מתחנת האוטובוס אל הבניין שממוקם במרכז לונדון. היא וויתרה על קניית מכונית - זה לא נראה הכרחי, לפחות לא לעומת שכר הדירה האסטרונומי.
הדלתות האוטומטיות נפתחו בשקשוק קפיטליסטי והיא נכנסה פנימה, ממלמלת "שלום שלום" לכל אדם שנראה לה בגדר המוכר בדרך למעלית, וכשסופסוף הגיעה, לחצה על קומה 16 ודלתות המעלית נסגרו מאחוריה, מותירות שובל אנשים בחוץ, מחכים למעלית השניה.
כשהמעלית הגיעה לקומה הרצוייה, היא סידרה קפל קטן בחולצה המשובצת ויצאה החוצה.
"שלום!" חייכה אליה לינדזי והגישה לה קפה (הרבה חלב, שלושה סוכר - אנשים מרירים אוהבים את הקפה שלהם מתוק). היא הייתה מלאה, חייכנית וג'ינג'ית עם נמשים, ובנוסף כנראה היה לה איזשהו שארם מאחר והיא הייתה המזכירה היחידה שאמבר עוד הייתה יכולה לסבול.
"גם לך" אמרה אמבר באדישות וחטפה את כוס הקפה מלינדזי. אמבר החלה לצעוד לכיוון המשרד שלה וחייכה. זאת הסיבה שהיא אהבה כל כך את לינדזי - כל מזכירה אחרת הייתה נפגעת, לינדזי משכה בכתפייה והמשיכה הלאה - מילולית.
הפעם זה לא היה ככה. אמבר, שנהגה לטרוק את הדלת מאחוריה בדרך כלל, נתקלה במכשול - לינדזי.
"מה את חושבת שאת עושה?" אמרה אמבר. היא ידעה שאסור היה לה להיקשר אל מזכירה.
"מישהו מחכה לך," לינדזי חייכה במבוכה.
"ולא יכולת להעביר לי את זה בטלפון/אימייל/הודעת טקסט/קוד מורס בגלל ש...?"
"הוא מחכה פה כבר שלוש שעות"
"שלוש ש... מה? השעה שבע בבוקר!"
"אני יודעת"
"מה הוא רוצה?"
"אני לא יודעת, אבל כנראה זה דחוף. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד חוץ ממך"
"הבן אדם מחכה פה מארבע בבוקר ולא שקלת את האפשרות ההזויה של, הממ, אני לא יודעת, להתקשר אליי?"
"שקלתי, אבל דווקא היום התחשק לי לחיות, ולא לישון עם הדגים"
אמבר חייכה. "תכניסי אותו".
זה היה כריסטיאן.
***
אמבר לא ידעה מה לעשות קודם: לסיים להיות בשוֹק, לנקות את השברים של כוס הקפה מהרצפה, לחבק את כריסטיאן או לצרוח עליו כמו מטורפת. היא בחרה באפשרות האחרונה. הוא, לעומת זאת, בחר בשלישית.
"תוריד את הידיים שלך ממני!" היא צרחה עליו.
"שששש, תרגעי" הוא אמר והסתכל לה בעיניים. אלוהים, היא שכחה כמה הן כחולות.
היא התנערה.
"אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה פה? או, לפחות, למה אתה עושה את זה פה, ועוד מארבע בבוקר?"
"כי יש לי משהו ממש חשוב לומר לך"
"ולהתקשר אליי דורש מאמץ רב יותר מלהגיע לכאן בארבע בבוקר?"
"טכנית, כן - הייתי צריך להתקשר אלייך לפחות 57 פעמים לפני שהיית מסכימה להקשיב במקרה הטוב, או היית מתקשרת למשטרה במקרה הרע"
אמבר חייכה. "דבר".
הוא גירד בקדקודו. השיער שלו היה רך ובלונדיני ותמיד הריח טוב.
"טוב, אז אני לא יודע איך לומר את זה," הוא פתח בקול העמוק שלו והיא נשאבה, "אבל... טוב... יש לי... מידע מסווג שאני לא ממש יכול לספר לך אבל אני אעשה את זה כי אני אוהב אותך ואת יודעת את זה"
"אם היית אוהב אותי לא היית בורח לקולומביה"
"לא עכשיו, בבקשה, אין לנו זמן"
"אתה פתחת את זה," היא הסתכלה עליו כמנצחת.
הוא תפס אותה ונישק אותה.
"יופי, עכשיו את שותקת" הוא חייך. גם היא חייכה. "האפוקליפסה מתחילה בעוד 27 דקות," הוא אמר, נישק אותה בשנית ועזב את המשרד לפני שהיא הספיקה להוציא הערה שנונה נוספת מפיה.
***
שלא תבינו לא נכון; אמבר לא הייתה אחת מהבנות שקונות כל מה שמוכרים להן. אבל כריסטיאן בחיים לא היה משקר לה. גם כשהוא עזב אותה וטס לקולומביה, הוא אמר לה את זה פנים מול פנים. הוא לא שיקר או הסתיר עובדות, הוא לא אמר לה "נתראה בערב" ונעלם לפתע. הוא היה ישיר להכאיב, וזה כאב להחריד. אבל הוא היה אמיתי וישר, והיא הייתה יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. אז אם הוא עבר את כל הטירחה של למצוא איפה היא עובדת עכשיו, הגיע למשרד שלה בארבע בבוקר, ועשה את כל מה שעשה - כנראה שהייתה לו סיבה.
אבל, אלוהים, אפוקליפסה? היא גיחכה. איכשהו כל פעם שמדברים על סוף העולם זה קשור בכריסטיאן: כשהוא נסע לקולומביה היא הייתה בטוחה שהשמיים עומדים ליפול עליה. זה לא קרה, מן הסתם, אבל זה היה מאוד קרוב למצב הזה. ואז היא הרימה את השברים וחיברה אותם חתיכה אחרי חתיכה והפכה לטובה יותר, חזקה יותר, ובלתי שבירה.
ועכשיו זה. כלומר, כשהוא עזב והיא חשבה על מוות ואבדן, זה, זה היה פתטי. עכשיו זה פשוט מלחיץ. למה הוא חושב שמגיעה האפוקליפסה?! ולמה לעזאזל הוא פנה עם זה אליה?
הייתה רק אפשרות אחת. להתקשר אליו.
***
אמבר הרימה את השפופרת ולחצה על שלוחה 3.
"ברנן&שרין רואי חשבון, מדברת לינדזי, במה אפשר לעזור?"
"אני צריכה את הטלפון של כריסטיאן"
"שלוחה 5"
"לא, לא, לא כריסטיאן דאונינג. כריסטיאן גייל, הבלונדיני שחיכה פה מארבע בבוקר?"
"אה. הוא באמת נראה כמו מישהו שקוראים לו כריסטיאן," הרהרה לינדזי בקול רם.
"לינדזי! המספר!" אמבר התחילה לאבד את הסבלנות. לפי כריסטיאן, מלחמת גוג ומגוג הייתה אמורה להתחיל בעוד 23 דקות.
"אה, כן, הוא באמת הביא לי איזה כרטיס ביקור. שניה, אני אחפש אותו..."
אמבר ניתקה את השיחה ופתחה את הדלת בכעס. לינדזי הסתכלה עליה בעיניים הירוקות הגדולות שלה כלא מבינה.
"אני אעזור לך לחפש," אמרה אמבר. היא באמת הייתה אובדת עצות.
"לא, לא, הנה, מצאתי!" אמרה לינדזי בתרועת ניצחון.
"יופי," סיננה אמבר, נכנסה למשרד וטרקה את הדלת מאחוריה.
היא חייגה את המספר וקיוותה שהוא יהיה מעודכן, ולא אחד מכרטיסי הביקור המזוייפים שכריסטיאן כל כך אהב.
"הלו?" זה היה הוא.
"כריס." היא אמרה.
"אמבר!," הוא נשמע מרוגש, "תהיתי מתי תתקשרי. אני בפאב הקרוב למשרד שלך, תהיי פה כמה שיותר מהר"
היא ניתקה את השיחה ורצה לפאב.
***
הוא נופף לה בשמחה והיא התיישבה לידו באדישות מהולה בפחד. הוא לא נתן לה להוציא מילה וישר התחיל:
"טוב. אז ככה. נסעתי לקולומביה בענייני עבודה. תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהַב, ולכן יצאתי למשימה הזאת. עבדתי עם חבורה של גאולוגים, היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים, ארכיאולוגים, מתמטיקאים ומדענים מוכשרים, כולנו נחושים לדעת מתי העולם יסתיים. את מבינה, קיבלנו מידע."
"ממי?"
"את לא תאמיני לי"
היא הסתכלה עליו והוא הבין שגם היא עדיין אוהבת אותו, ושהיא תאמין לכל דבר שהוא יאמר לה.
"קיבלנו שיחה. מיופיטר. הם אמרו שזה קרוב ושקולומביה תגלה לנו הכל"
היא פלטה את כל היין שהיה לה בפה כשהתפרצה בצחוק אלים. הוא תקע בה מבט, והיא השתתקה.
"אז היינו קבוצה של הרבה אנשי מקצוע מהטובים בעולם, וחישבנו בלי הפסקה, והגענו למסקנה שזה היום. היום זה היום בו כדור הארץ מתפוצץ"
"ומה הייתה הפואנטה שלך בלומר לי את זה?"
"כל אנשי המקצוע האלה זקנים. אין בהם את רוח ההרפתקאות שנצורה בי, בך, בנו. אין להם את הצורך הזה לשנות משהו. אמבר, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. לקחתי על עצמי את התפקיד להציל את האנושות, ואני רוצה שתבואי איתי"
"מה?..."
"תבואי איתי. ליופיטר. אנחנו הולכים להציל את האנושות"
"אתה צוחק עליי?"
"לא"
"אתה כן."
"לא, אני לא"
"כן, אתה כן"
"לא, אני לא"
"כן, אתה כן"
הוא נישק אותה.
"טוב, מתי יוצאים?"
***
כעבור חמש דקות הם כבר היו חגורים במן צלחת מעופפת שהייתה ממוקמת על ראש אחד הבניינים הגבוהים יותר בלונדון, ומוכנים להמראה. נשארו להם 15 דקות להצלת האנושות, ואמבר לא ממש הבינה מה היא עושה חגורה ברכב חלל עם האקס שלה, ההוא שטוען ברוב טימטומו שהם נוסעים ליופיטר כדיי להציל את העולם.
הוא חייך אליה והם עזבו את משטח החנייה המוזר וחצו את האטמוספירה. ואז הם הגיעו ליופיטר.
היא הייתה בשוק. הם באמת נחתו על יופיטר.
"אני יודע שזה מדהים, אמבר, אבל אין זמן" כריסטיאן אמר והוציא אותה מהחללית.
"וואו" היא הייתה בשוק "וואו, וואו, וואו". מולם עמדה ספינת חלל ובראשה סמל ירוק מוזר. הם נכנסו פנימה.
"שלום, וברוכים הבאים לספינת החלל לינדן-אמסון המנוהלת על ידי לוריין לינדן-אמסון-גארליק. אם אתם תושבי יופיטר, אנא פנו לטור הימני. אם אתם תושבי איחוד שביל החלב, אנא פנו לטור השמאלי. אם אתם תושבי כל כוכב בגלקסיה אחרת, או תושבי כדור הארץ" (בשלב הזה נשמעו גיחוכים מכמה עברים) "עברו לטור האמצעי. אם אתם רוצים להטריד את מנוחתה של גברת לוריין לינדן-אמסון-גארליק המלכותית, לחצו על הכפתור האדום הענק שבצד ימין שלכם. כן, זה שכתוב עליו 'לוריין לינדן-אמסון-גארליק' בענק, חבורת טיפשים. תודה ולהתראות"
אמבר וכריסטיאן הסתכלו אחד על השני ורצו אל הכפתור הענקי.
"דרך אגב, מה בדיוק הלוריין הזאת תעשה בשבילנו?" שאלה אמבר.
"היא זאת שהתקשרה, אז אני מניח שהיא גם זאת שתדע לכוון אותנו" ענה כריסטיאן, ושניהם נחתו במשטח רטוב. מולם ישב יצור כתום ורירי שהיה מחובר למכונות שנראו כמו מכונות הנשמה ארציות, ומראשו של היצור יצאו דמויי-שיערות שחורות מתולתלות. הוא החזיק בשרביט ורוד זועק והיה לו קול נשי להטריד.
"שלום?" אמר היצור.
"הממ, שלום," אמר כריסטיאן והשתחווה תוך כדיי דחיפת אמבר לקרקע, כך שזה ייראה ששניהם משתחווים, "אנחנו כריסטיאן גייל ואמבר רוז מכדור הארץ"
"פחחה! כדור הארץ! איזו בדיחה נהדרת!" אמר היצור הנשי.
"אנחנו רציניים" אמרה אמבר.
"אה. אני לוריין-לינדן-אמסון-גארליק," אמר היצור - מה שהסביר את היותו כל כך נשי (הוא היה ממין נקבה) - והמשיך: "איך בדיוק הגעתם לפה?"
"מחקר של שנים" ענה כריסטיאן.
"נחמד" אמרה לוריין. "מה רצונכם?"
"אז, כפי שהודעת לנו," אמר כריסטיאן, "כדור הארץ עומד בפני פיצוץ"
"פיצוץ, מוות, אפוקליפסה, אחרית הימים, גוג ומגוג - איך שלא תקרא לזה, אתם הולכים למות" אמרה לוריין.
כריסטיאן גירד בראשו.
"אז זהו, שאנחנו רוצים לדעת אם יש דרך למנוע את זה"
"לא." אמרה לוריין.
"אה" אמר כריסטיאן.
שתיקה מביכה.
"אנחנו יכולים לפחות להישאר כא...?"
"לא."
"אה"
שתיקה מביכה.
"אפשר בייגלה?"
"לא."
"אה"
"לכו מכאן בבקשה."
שם הסיפור הוא תירגום חופשי ועילג של השיר "Apocalypse Please" של מיוז.
declare this an emergency
come on and spread a sense of urgency
and pull us through
and pull us through
and this is the end
this is the end of the world
it's time we saw a miracle
come on it's time for something biblical
to pull us through
and pull us through
and this is the end
this is the end of the world
proclaim eternal victory
come on and change the course of history
and pull us through
and pull us through
and this is the end
this is the end of the world
משתתף בתחרות הזאת.
וואו, אני חושבת שאף פעם לא עשיתי הפסקה כל כך גדולה בכתיבה. אמילי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
