איימי ישבה על הגדר, ספק בתוך ביה"ס ספק בפנים.

היא ישבה וחשבה. היא תמיד ישבה וחשבה, אך הפעם ענייניה היו מלנכולים קמעה.

היא שאפה את האוויר הצח של הערב, ונשפה אותו חזרה לחלל.

הן היו אמורות להיות שם כבר לפני שעה וחצי, והיא בתמימותה חיכתה להן שם כבר שעתיים.

היא ניסתה לחשוב מחשבות חיוביות- אולי הן שכחו, אולי הן היו פה עוד קודם והחליטו לא לחכות לה. אולי ואולי, אך היא ידעה עמוק בפנים שהן מתחמקות ממנה.

הן התחמקו ממנה כבר מתחילת השנה, בלי סיבה. פעם הן היו החברות הכי טובות, ממש כמו אחיות.

***בו בזמן***

"אלנור!! אלנור!! אלנור!!" זעקה אֶמה בעודה מטלטלת את גופה הזעיר של חברתה.

אלנור הייתה שדופה מאז ומעולם, אך הפעם היא הייתה כחושה מתמיד.

נוזל לבנבן נזל במורד לחייה. לבה חדל לפעום. נשימותיה נפסקו.

כדור מתכת קר למראה חדר לתוך בטנה שנטפה דם בגוון שני.

אוֹלִי (כך הן קראו לאוליביה תמיד) בהתה בזוג חיוורת ובעלת מבט נגעל.

משראתה אליזבת' את השובל הלבן שהותיר הנוזל, רצה להקיא.

אמה לא איבדה תקווה. היא החלה להחיות את אלנור ולהנשימה מפה לפה, בדיוק כפי שלמדה בשיעורי העזרה הראשונה שהיא לקחה בסוף כיתה ו'.

זה לא עזר. אלנור נפחה את נשמתה.

***לפני שעתיים ורבע***

"אליזבת', תראי. הנה אולי ואלנור," אמרה אמה לחברתה בעודה מנופפת בידייה לעבר החברות האחרות, שבמקרה פגשו.

הן רצו אחת אל השניה, ולאחר ההכרות החמימה דנו בנוגע למה שעליהן לעשות עכשיו.

"בואו נלך לפיטר'ס!" אמרה אולי.

"אנחנו לא יכולות ללכת לפיטר'ס, אנחנו חייבות קודם כל לעבור דרך ביה"ס, ולחכות לאיימי..." אמרה אלנור, היחידה המעט שפויה מבין החבורה.

"אוי, נו אלנור, את יודעת שהיא לא תחכה לנו שם. וגם אם כן, היא בטח תאחר כמו תמיד ותגיע באיחור של שעתיים, ועד אז כבר נוכל להגיע לביה"ס ולשבת איתה שם" ענתה אמה, הפסימית והאדישה.

"כן, נכון. חוץ מזה, שנאכל מהר ונגיע לשם בזמן לראות אם היא נמצאת" אמרה אליזבת', לא יודעת מה הולך להתרחש בקרוב.

אולי הנהנה בהסכמה.

אלנור הזיזה את כתפייה בצורה של "אם-אתן-מתעקשות, אבל-תזכרו-שזה-לא-היה-הרעיון-שלי", והתחילה ללכת.

אחריה הלכו גם אליזבת' ואמה, בעודה נותנת מכה קטנה על ראשה של אולי ששקעה בחלומות בהקיץ, כמו שהיא תמיד עושה.

אולי הקיצה מהחלומות והתחילה ללכת בהליכה זריזה כדיי שתוכל להשיג את קצב ההליכה של שאר הבנות.

אחרי הליכה של כחמש דקות, פתחו החבורה דלת מעץ מהגוני חום-ערמוני, בעלת ידית שחוקה מכסף, שהיה חרוט עליה באותיות גדולות ומסולסלות באנגלית:

פ י ט ר ' ס

הן התיישבו לצד שולחן פנוי כשבעל המסעדה, אדם שמנמן עם שפם ג'ינג'י ושיער אדמוני ניגש אליהן.

"הו, הבנות החביבות עליי! איך אוכל לשרת אתכן היום?" אמר וקד קידה קטנה.

"אני אקח פסטה ברוטב שמנת ופטריות, אמה תקח את הסטייק הרגיל שלה, אלנור תקח כנפיים ברוטב צ'ילי ודבש ואליזבת' תיקח פיש&צ'יפס" אמרה אולי, מחייכת.

"מצוין, ולשתות- רגיל, חמש... בעצם, ארבע! פעמים קולה," אמר פיטר בעודו רושם בפנקסו המצהיב, "איפה באמת החמישית הזאת... איימי או משהו? היא הייתה דווקא נחמדה".

"היא... היא תבוא מאוחר יותר, אולי. היו לה כמה דברים לעשות" אמרה אליזבת' כשהיא מחייכת חיוך נבוך על כך שהצטרכה לשקר. היא פשוט לא יכלה להסביר לפיטר הנחמד את כל הסיפור הזה.

פיטר הניד בראשו והלך למטבח.

כשהגיע האוכל, הן אכלו בשקיקה, מדברות וצוחקות, לא שמות לב ששעה עברה לה, וכך עוד אחת.

בום! קול ירייה נשמע, ואחריו הגיע לאוזניהן עוד רעש של צרור כדורים נפלט מרובה.

כל האנשים התחילו לזוז, יוצאים בבהלה, פיטר הראשון מביניהם.

אם לא היה זה מצב כה לחוץ אולי וודאי הייתה צוחקת על פחדנותו של הג'ינג'י הלז.

רק ארבעת הבנות נשארו קפואות במקומן. ראש היורה היה עטוף בכובע-גרב שחור, כמו של השודדים בסרטים, אך הוא אפילו לא הורה לפיטר, או לכל אחד אחר, לתת לו כסף. הוא סתם ניסה לרצוח.

אמה הייתה הראשונה שהתעשתה:

"מה אתה רוצה?" שאלה באיטיות ובטון ברור כדיי שיוכל להבין אותה, למקרה שלא היה בריטי או מהאזור. המבטא שלהם, שם, היה מבטא קשה יחסית להבנה.

"אני רוצה אותך!" צרח הרוצח, במהירות. מבטאו היה מהאזור.

שלושת הבנות שנותרו במקומן הסתכלו אחת על השניה בפחד.

"ס... ס... סליחה?" שאלה אמה.

"אני רוצה להרוג אותך!" אמר.

באותו הרגע שכיוון הרוצח את אקדחו לכיוון אמה, קפצה אלנור והגנה עליה בגופה. הכדור פגע בבטנה, היא נפלה ארצה. הרוצח כבר ברח.

***אחרי [גם אחרי הסיפור שסופר בהתחלה]***

"היא... היא מתה. ועוד בגללי. אני לא מאמינה, איזו טיפשה הייתי!" התייפחה אמה כאשר הבינה שאין דבר שביכולתה לעשות.

כשמעט נרגעה, הוסיפה; "מי לעזאזל הוא היה?! ולמה הוא רצה להרוג אותי?!".

"אני... אני לא חושבת שהייתה לו סיבה," אמרה אולי, "אבל אל תתבוססי בעצב שלך. זה לא מה שאלנור הייתה רוצה".

"נכון. ואני בטוחה שאלנור מעדיפה למות גיבורה מאשר..." אישרה אליזבת'.

"את... את צודקת, אני צריכה להמשיך לחיות את החיים. אלנור מתה גיבורה. זה יותר טוב מכלום" אמרה אמה, בוכייה.

***למחרת בביה"ס***

"איימי. שמעת את החדשות?" שאלה אליזבת'. בדר"כ אמה הייתה זו שמבשרת את החדשות הרעות, אך הורייה חשבו ששבוע בבית לא יזיק לה אחרי המקרים שקרו.

איימי לא התייחסה אלייה. היא עוד כעסה מאתמול.

"איימי!!! זה חשוב!!!" צרחה אליזבת'.

אולי חסמה את איימי.

"איימי, תקשיבי, לא היינו שם בגלל ש... בגלל ש..." אולי ניסתה לגמור את המשפט, אך איימי היסתה אותה ואמרה:

"לא אכפת לי למה לא הייתן שם! אתן הברזתן לי! אני אמורה להיות החברה הכי טובה שלכן ואתן הברזתן לי!"

"חתיכת מפגרת, רצחו את אלנור! זו הסיבה למה לא היינו שם!" צווחה עלייה אליזבת', מוציאה את כל ריאותיה.

"מה?!" שאלה איימי, מעכלת את מה שאליזבת' זה אמרה.

"זה מה זה לא יפה לעבוד עליי ככה, את מבינה!" איימי הוסיפה.

"היא... היא לא עובדת עלייך" אמרה אולי, מביטה בקרקע.

"מה?! איך היא מתה...?" שאלה איימי. היו לה כ"כ הרבה שאלות, אבל זו נראתה החשובה ביותר.

"אנחנו לא ממש רוצות להכנס לפרטים, נספר לך כשזה יהיה פחות כואב. אבל, רק נאמר...

אלנור מתה גיבורה".

מקווה שאהבתם.

בעקבות הפרויקט הזה.

אמילי.

סיפור זה זכה בתחרות.