הריבוע הזה, משורטט היטב, בהה בה ממחברת המתמטיקה שלה.

הוא לא היה מכוסה במשבצות תכולות, לא בשורות חסרות פרופורציה. הוא היה פשוט לבן.

היא גזרה אותו. היא תמיד אהבה לגזור, במיוחד כשאמרו לה לגזור בביה"ס. היא פשוט לקחה את המספריים ונכנסה לעולם אחר לגמרי. אולי בגלל זה היא תמיד גזרה כ"כ מדויק.

כשהיו צריכים לגזור משהו, היו ישר מסתכלים אחד על השני ואומרים את שמה, היו מוציאים אותה מהשיעורים הכי חשובים רק בשביל שתגזור משהו לביה"ס.

לפעמים היא הרגישה שפשוט ניצלו אותה.

ניצלו את היכולת הזו שלה. אבל היא התמסרה לתחושה של הריחוק מהעולם כשגזרה לה, ולכן לא אמרה מילה.

כיתה א' עברה, וגם ב', ועכשיו השמש החמה של יוני טפחה על שכמה, כשהייתה כבר גדולה ויחסית מפותחת, היא הייתה בכיתה ו'.

היא הייתה דיי חנונית, ולא הייתה מקובלת, אנשים פחדו ממנה. פחדו ממנה כשגזרה, כי היא הייתה כ"כ שקטה וכ"כ מרוכזת שזה הרתיע בנים, ובנות.

והריי, אף פעם לא שמו לב אלייה כאשר לא גזרה.

והיא מעולם לא חוותה רגש של אהבה. גם להוריה הייתה מפריחה נשיקה באוויר ומסתגרת בחדר, כותבת קצת, מנגנת קצת.

היא אפילו לא גזרה. היא חשבה שזה מטומטם, לגזור בלי סיבה.

כי אז היא תזרוק את זה, בתול משימוש. אז מדוע לגזור מללכתחילה? היא העדיפה לגזור עם סיבה, גם אם היא הרגישה מנוצלת.

היא הרגישה שאת שמה לא ידעו, לא זכרו, רק כאשר היו צריכים אותה פתאום שמה עלה מבין הרסיסים של הבוקר.

והיא נהנתה מזה. היא נהנתה שהיה לה תפקיד, שהיה לה ייעוד בחיים.

היא לא הייתה צריכה לחשוב יותר מדיי. היא הייתה פשוט צריכה לשבת בשקט ולגזור במשרד.

והיא ידעה את זה, והיא אהבה את זה, והיא סמכה על זה.

עד שהיא חטפה פרקינסון.

הרופאים אמרו שהם לא ראו עוד משהו כזה, שילדה בכיתה י' חוטפת ככה פרקינסון. זו מחלה של זקנים.

ובואו נגיד שזה לא מאוד תרם למעמד החברתי שלה, שגם ככה לא היה משהו.

ואז לא היה לה ייעוד. ולא רק שלא היה לה ייעוד, היא הייתה גם לא שימושית.

היא לא רצתה להיות לא שימושית. אבל היא לא החליטה, היה מישהו שקבע מי יהיה שימושי ומי לא.

והיא לא הייתה שימושית יותר.

והיא לא תהייה שימושית, אף פעם.

זה סתם סיפור שכתבתי. חביב, לא הכי טוב שלי, אבל חביב.

אמז.