הסתכלת בי, המום. לא הבנת מאיפה נחתתי עלייך, והאם אני משקרת - למרות שנראתי רצינית כ"כ.

ובאמת הייתי רצינית. ובאמת לא הבנת את כל הדברים האלו, אני יודעת. זה בדיוק מה שחשבת.

"אתה מבין, זה כתוב. כל העבר, ההווה, העתיד שלך - הכל יצא ממכבש הדפוס כבר מזמן, הכל נכתב - הגורל שלך, החיים שלך. הכל. בין אם תאהב את זה- ובין אם לא" זה מה שאמרתי לך, והתכוונתי לכל מילה.

"ו... ואם אני לא רוצה? אני יכול לשכתב את זה, נכון? אם אני אעשה משהו לא לפי איך שהגורל נכתב, הגורל יובס ואני אוכל לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה...! נכון?..." אמרת, ושמץ של פחד עלה בעינייך. אף אחד לא רוצה להיות בן-אלמוות.

"לא! אתה לא מבין - אי אפשר לשכתב את זה! מהרגע שהגורל נכתב - כך יהיה - לא משנה מה תעשה. כבר רשום הכל - מתי תבין מה שאני אומרת לך, מתי תחשוב על הרגע הזה, אפילו כתוב מתי תאבד את בתולייך, ועם מי! הכל כבר כתוב. בנוסף, כתוב מה תנסה לעשות; עכשיו כשאני אלך אתה תחשוב לעצמך שאתה בכל זאת יכול לשנות את הגורל, - מחשבה טיפשית, דרך אגב - ותעשה הכל בשביל לשנות את זה, ואתה לא תצליח. אתה מבין, הכל כתוב בגורל שלך! ואתה יודע את הגורל, בתת מודע שלך - עמוק עמוק, והמוח שלך גורם לך לעשות בדיוק מה שטקסט החיים שלך אומר. חבל, בשבילך" אמרתי, מרוגזת. אנשים שלא מבינים את עוצמת הגורל מעצבנים אותי.

ואני ידעתי בדיוק מה אתה חושב באותו הרגע, כי זה כתוב לך בגורל. חשבת; שאם הגורל אומר שתנסה הכל בשביל לעצור את זה, אתה תהייה צעד אחד מלפניו ותעשה הכל בדיוק כמו שרצית לפני. ואז חשבת, שאתה לא תצליח, אחרי המידע הזה שקיבלת עכשיו, ואתה תחשוב להתאבד.

ואתה באמת תנסה להתאבד, עוד שבוע בדיוק, עם 23 חבילות גדולות של "אדוויל" (שאלו הכדורים הכי חזקים שאתה יכול להשיג בגילך) ותתחיל לבלוע את הכדורים הירוקים והמסתוריים הללו אחד אחרי השני.

ואז היא תגיע, ותציל אותך. ואתה, כעוס, עייף ומאוכזב, תצטרך לסבול להיות אצל פסיכולוג כל החיים (הארוכים) שלך, וכל פעם שתרצה לספר לו על השיחה הקטנה הזאת כאילו תבלע את הלשון ולא תוכל.

אתה תחשוב שזה בגלל שאתה מפחד שישימו אותך במוסד לחולי נפש, אבל זה בעצם בגללנו.

בגלל היצורים השמימיים ועולי השאול. בגללנו, אנחנו נחסום לך את הפה. כי אסור לך לספר על זה לאף אחד.

אתה מבין, לכל אחד יש ייעוד בחיים. בין אם זה הייעוד הנפוץ והנחות ביותר (שהוא כמובן, לחיות), או הייעוד החשוב והמפחיד ביותר, כמו הייעוד שלך, שהוא כמעט-לגרום להרס העולם. אבל רק כמעט.

תראה, אתה תחייה עוד הרבה. אתה עכשיו רק בן 15, אבל אתה תחייה הרבה. אתה תחייה 2013 שנה בדיוק. בעצם, לא 'בדיוק'. אתה תמות בגיל 2013 ויום.

אתה רוצה לדעת איך זה יקרה? אתה תגלה עוד הרבה דברים על עצמך במשך שנותייך הרבות, ואז, כשתראה שהכל מתגשם, שאתה לא מצליח להרוג את עצמך, או למות, ואתה רק גורם לסבל, אז העולם ירעש.

העולם יגעש, יבעבע, ואתה תדע שאתה הגורם לזה. אתה תנשום את נשימתך האחרונה ותתקע לעצמך סכין בבטן. זו האפשרות האחרונה שלא ניסית.

ואז אתה תמות.

העולם ירגע, ישקוט, יכחיל - ואתה תתמוסס לך אל תוך האוויר, תצטרך לסבול כמלאך מעופף מעל העולם שכמעט הרסת, ולראות את הסבל של האנשים שרוצים כבר לרדת לשאול ולא יכולים בגללך.

לצערך, זו תכונה שרכשת מאבותייך עולי השאול - להסתכל רק על חצי הכוס הריקה.

אבל מה שהכי הדהים אותי אצלך, היה שאתה לא רק מדבר, אתה גם עושה, מברר, חוקר.

אני, הייעוד שלי בחיים הוא לספר ליצורים מסויימים (ביניהם אתה) כל מיני פרטים עליהם (כמו שלמשל, לך סיפרתי על זה שאתה בערך-בן-אלמוות וכולי).

גם אני בת-אלמוות, ויצא לי לספר לעשרות, אם לא מאות יצורים חלקים זעירים מגורלם.

אבל אף אחד לא התייחס אליי ברצינות - כולם לקחו את הסיכון שאני דוברת אמת, ואמרו לעצמם שאני איזו פסיכית שברחה מבית משוגעים.

והם מדחיקים את הדברים שסיפרתי להם, עד שהם מגלים שהם מגיעים לגיל 150 שנה ואז נזכרים באישה בעלת השיער הצהוב המדובלל ועיני האגוז, שהלבן של העין שלה היה אדום כדם, שסיפרה להם דברים משוגעים על הייעוד שלהם, והגורל, ועוד שטויות שרק מיסטיקנים מטורפים מאמינים בהן.

הכל לפי הספר, אתה מבין.

אבל אתה לא היית כזה. כמה שאני מקדישה מחיי לגורלות, וכמה שאני מאמינה בהן בכל לבי - הייתי בטוחה שלא קראתי נכון כשעיינתי בגורל שלך.

כי אתה האמנת בי. היה לך צל גדול של ספק, כמובן, אבל אתה לא לקחת את הסיכון, ושאלת איך אתה יכול למנוע את זה.

אז לא משנה שזו שאלה טיפשית, אתה מאוד נגעת ללבי.

התכונה הזאת... היא לא תכונה שיש להרבה אנשים. זו תכונה נאצלת, של יצורים שמימיים.

אתה כנראה ירשת אותה מהם.

בני האנוש שיורשים את התכונה הזו, לרוב לא יודעים להשתמש בה. הם הופכים לתמימים מדיי, לחסרי אונים.

אתה לא היית כזה. אתה היית אצילי.

התחלתי ממש לרחם עלייך שהגורל שלך כזה, שאני צריכה לבוא ולספר לך את הכל. כי אנשים שלא יודעים על הגורל שלהם, חיים בשקט- הם חושבים שיש להם שליטה בחיים שלהם.

אתה כבר יודע שאין לך שום שליטה. וזה עצוב, וזה פתטי.

אני ממש מרחמת עלייך, עם כל הגורל הזה שיצא לך. כי יכולת להיות יצור שמימי נהדר.

אבל זה לא מתפקידי להביע דעה, אני חייבת ללכת לפוץ הבא שיטיל בדברי ספק.

מצטערת.

חבל רק שאתה לא יכול לשמוע את כל זה.

אחח, הגורל, הגורל...

מקווה שנהניתם.

אמילי.