"תכבי את הנרות!" אמרה אִמה בחביבות, עם כפפות האפייה עוד על ידייה, מחוייכת.

היא פשוט בהתה בעוגה במבט חלול, צופה בלהבות הצבעוניות המרצדות להן מארבעה עשר הנרות המקושטים בעיטורים מלאי צבע, ובנשיפה אחת כיבתה את כולן.

אמה הרגישה שמשהו לא בסדר, אך לא אמרה מילה. היא לא רצתה להלאות אותה בשיחות נפש ובדיונים ביום ההולדת שלה.

והיא לא רצתה שאמה תשאל, זה מה שהיא אמרה לעצמה, אך בסתר קיוותה, קיוותה ביותר שאמה תשאל והיא תוכל לפרוק הכל, לדבר, לפרוש הכל על השולחן כמו קלפי פוקר לאחר הסיבוב האחרון, אחרי כל הצביעות והשקרים.

ואמה תמיד שואלת, ברגעים שהכי לא מתאימים, ברגעים הכי לא נכונים.

אז היא ציפתה שהיא תשאל הפעם. אבל היא לא.

הנרות כובו, פרוסת העוגה ששכבה לפני רגע בצלחתה חוסלה כמו מגדלי התאומים ב-2001, בדקירות כפית מהירות למדיי.

אמה צפתה בה, שמחה על שגמרה את האוכל מהר כל-כך. מבחינתה, אם כל האוכל נגמר במהירות, סימן שהיה טעים, ולפי הזריזות שבה היא אכלה - כנראה שהיה לה מאוד טעים.

"עוד פרוסה, חמודה?" שאלה האם וחתכה עוד חתיכה.

"לא, תודה" אמרה הספק נערה ספק ילדה והניפה את ידה בביטול, "אני שבעה".

היא השתרכה לחדר שלה הניחה את ישבנה על כסא המחשב בגסות, הנידה את העכבר מעט וגלשה באינטרנט, מרגישה פספוס נוראי.

היא התאכזבה. היא מעולם לא התאכזבה ביום ההולדת שלה. היא תמיד חשבה שזה יום חשוב, יום נהדר, שבו 'מוכרחים להיות שמח'.

אבל היא לא יכלה להיות שמחה. וכמה שניסתה להכריח את עצמה - היא לא יכלה, אפילו להגניב חיוך קטן לסדר היום הלא-עמוס-במיוחד שלה.

דמעה נזלה במורד לחייה. היא נגבה אותה בגיחוך קטן ומריר.

אסור לה לבכות, זה יום ההולדת שלה.

אסור לה לבכות.

יום הולדת שמח לי

[תאחלו לי מזל טוב, יום ההולדת שלי ב-24].

אמילי.