הגשם טפטף מחוץ לביתו. הוא נראה מאושר, זורח.
הוא תמיד אהב גשם. הטיפות נצנצו כך, בחשאי, כשהתדפקו על חלונותיו.
הוא החליט לצאת החוצה. הוא לקח את מעיל הגשם הצהוב הזרחני שלו, את מגפי הגומי הכתומות ואת כובעו הירוק.
מעולם לא היה לו טעם טוב במיוחד בצבעים ובגדים, אך נראה שהוא מאוד אוהב אותם.
הוא הסתכל במראה, והחליט שאין שלושה צבעים שהולכים טוב יותר מאשר שלושת הצבעים שבחר, חייך לעצמו ויצא החוצה.
הגשם זעף עליו, והכה במעילו וכובעו. הוא ספק הלך, ספק דילג כך בשקט, מתיז מים מהשלוליות שדרך בהן לכל עבר.
הוא אהב את זה. הוא אהב להרגיש ילד מדיי פעם.
התקופה הכי יפה בעיניו היא תקופת הילדות, כשאתה עוד שה תמים ורך המהלך בשקט, בוכה משריטות קטנות שקיבלת ומצחק מארטיק משמש שהורייך קנו לך ביום שמשי.
הוא אהב ארטיקי משמש, מאוד. הוא אהב כתום.
אם לחשוב על זה, כתום הוא אכן צבע יפהפה. יש בו מן שמחה שכזאת, אך גם עצב, ומסתוריות.
כל אחד יכול לפענח אותו בדרך שמתאימה לו באותו היום.
זו הסיבה שהוא קנה מגפיים כתומים, כי כשהיה עצוב היה לו את הכתום להיאחז בו, וכשהיה שמח, לראות את מגפיו הכתמתמים עשה לו עוד יותר טוב.
הוא שקע במחשבות בעודו מקפץ בתוך שלולית עגולה מושלמת, שפניו המבוגרים השתקפו בה.
הוא אהב איך שהוא נראה, בכלליות. הוא לא סבל כמו חבריו שהתגעגעו ליופי הנעורים.
הוא יכל למצוא את הטוב בכל דבר, הוא ראה את חצי הכוס המלאה.
הכל נראה לו מושלם כל כך, חסר פגמים באותו היום. הוא אהב גשם. הוא יכל למנות מאות סיבות מדוע הוא אוהב גשם.
לעומת זאת, הוא יכל למנות מאות סיבות מדוע הוא אוהב שמש.
זה נראה כאילו תמיד היה לו נוח, וטוב, ויפה, וכיף. והוא הרגיש ככה. הוא תמיד היה שמח.
חוץ מבימים שהיה עצוב, הוא חשב לעצמו, וחייך.
היה משהו יפה בפאראדוקסים.
הוא היה אחד מהאנשים האלו, האנשים הנדירים הללו שהיו מאושרים תמידית. מקפצצים, שמחים, מצחקקים, אך עם זאת מאוד אדישים.
הוא שוב גיחך.
הוא היה בסדר עם הכל, כי הוא ראה רק את הצד הטוב בכל דבר. לא היו לו ממש דעות, לא בגלל שלא היה לו אכפת. אלא בגלל שהיה לו כיף תמיד.
השמש החלה לזרוח. הוא מנה לעצמו את מאות הסיבות שהוא אוהב שמש בגללן.
ואז באה הקשת בענן. הוא גם אהב קשת בענן, מן הסתם.
הוא בהה בה, אדמדמה-סגלגלה כך, ובאמצע, כתום.
כך, הכתום זרח והבהב לכל עבר. הוא אהב כתום.
זה היה הצבע הכי יפה.
לפרוייקט הזה.
מקווה שתאהבו,
אמילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
