התבוננת בה, כך, בשקט.

ראו על פרצופך שאתה אוהב אותה. היא הייתה הכי יפה בעינייך.

הליכתה הכפופה קמעה, שיערה המקורזל והנפוח ועינייה החומות למדיי נראו לך מושכות במיוחד.

היא הלכה לצדך. אתה תמיד חשבת שאתה לא מספיק טוב בשביל אף אחד, לא ידעת שכל הבנות בשכבה (ובשכבה שמתחת, ובשכבה שמעל) חושבות שאתה נראה נסיכי והיו מתות לצאת איתך.

רצית להזמין אותה לצאת איתך. באמת שרצית, אבל לא יכולת. חטפת פיק ברכיים.

אנשים שקוראים בספרים על פיק ברכיים לא באמת יודעים מה זה. הם מעולם לא הרגישו את התחושה המזעזעת הזאת שאתה קופא במקומך, עצמותייך ננעלות ואתה לא יכול לזוז, בעוד שאתה מרגיש את הרעד הזה עולה לך מהברכיים עמוק עמוק אל תוך הלב.

את ההרגשה החלולה הזו שאתה פשוט לא יכול לעצור.

שיערה הכהה התנופף על פנייך כמניפה ברוח. האמת שזה דיי כאב, אבל לא היה לך אכפת. רק להריח את הניחוח הנפלא הזה שיצא לה מהשיער שיכח כל כאב, דק או קשה כאחד.

ברגע הזה, היא נראתה לך כל כך יפה. פשוט ידעת שהיא נועדה לך.

נשמת נשימה עמוקה. פיק הברכיים התעצם ואתה רק היסת אותו.

"הממ... סליחה," אמרת בעודה מסתובבת. פניה המנומשות נראו לך מושלמות.

"כן?" היא שאלה. קולה היה צלול ונהדר.

חייכת חיוך רחב במיוחד. לא ידעת שהיא חושבת, בדיוק באותו הרגע, על נשיקה נהדרת ודביקה איתך.

"קו... קוראים לך, דיינה... נכון?" שאלת, נבוך.

"כן... ולך, לך קוראים אדמונד, כמדומני" היא ענתה לך, חושבת על ההגייה הנהדרת של שמך, אדמונד.

"אכן. את... את רוצה לצאת איתי אולי לכוס קפה?... כלומר, אם לא אכפת לך... היום... אולי בשבע?" שאלת, מסמיק כולך.

אם היית יודע שכל תא ותא במוח שלה קיפצץ בעליזות באותו הרגע שאמרת זאת, אולי לא היית הופך לאדום-עגבניה שכזה.

"כן!!! אני מתכוונת, אם אתה רוצה" היא אמרה.

"אז... בקפה הפינתי, בשבע?" שאלת, והיא הנהנה בשמחה, אוחזת בספרייה הכבדים בצבעים העמוקים.

"אני רואה שאת אוהבת הסטוריה," אמרת. זה היה המקצוע האהוב עלייך.

"כן! מאוד!" ענתה בהתלהבות.

חייכת, ושניכם פניתם לדרככם.

שבע בערב

התיישבת שם, לצד שולחן בצבע עץ עמוק, על כסא קטיפה כחול כהה. היית לבוש בבגדים, שכך לפחות חשבת, החמיאו לך, בגווני אדום.

ראית אותה נכנסת. שיערה המקורזל היה אסוף בפקעת לאחורי ראשה, עינייה החומות התכרבלו באיפור ירקרק שתאם לשמלתה הירוקה-בקבוק.

היא נראתה נהדר, לדעתך. כל שאר יושבי השולחן העירו הערות מגעילות על איך שהיא נראית, אבל אתה לא שמעת. וגם אם היית שומע, בוודאי לא היה לך אכפת.

היא הלכה בקצב מהיר יחסית לעבר שולחנך.

"שלום," חייכה חיוך נבוך למדיי.

"היי," אמרת.

השיחה זרמה. היא שתתה תה עם חלב, אתה אספרסו כפול מוקצף עם 2 כפיות סוכר.

היא אמרה שאתה נקבה, כי אתה שותה קפה עם סוכר.

אתה חייכת.

לקראת סוף השיחה המעניינת שנכלאתם אלייה, הערת הערה כלשהי על כמה היא יפה, והיא אמרה שהיא בכלל לא יפה.

אתה אמרת שהיא מדברת שטויות, ושאתה נראה זוועה.

היא צחקה צחוק מתגלגל בקולה הערב ואמרה, שכל בת בסביבה הייתה מתה להיות היא כרגע.

אתה הופתעת.

אמרת 'דיי לעבוד עליי' חלוש, והיא אמרה שזה כ"כ נכון ושהיא גם מבינה אותן, את הבנות האלו.

ואז באה הנשיקה.

"כנראה שיופי זה דבר יחסי," היא אמרה לך, "אבל מבחינתי- אתה דבר יחסי"

שניכם צחקתם, אפילו שהיא הודתה שזו הייתה בדיחה ממש גרועה.

ואתה הסכמת.

אבל היה יופי בבדיחה הזאת, יופי שגרם לך להרגיש טוב עם עצמך.

האגו שלך עלה פלאים אחרי אותה שיחה.

אתם יצאתם עוד פעמיים-שלוש, ואז זרקת אותה.

היא פתאום לא נראתה מושכת כ"כ, אחרי שהיית בטוח ביופייך ובקסמך האישי, ומאות נערות נפלו לרגלייך.

יצאת מיליון פעמים מאז, אבל גם עכשיו, בערך 20 שנה אחרי- אתה יודע שהיא הייתה הדבר היפה ביותר בחייך.

התגעגעת אלייה, קשות, ויכולת להרגיש שהיא מתגעגעת אלייך.

אבל טעית. היא קיללה אותך, כל יום לפני השינה, היא שנאה אותך בצורות שעלו על כל גבול.

היא תיעבה אותך.

אבל אתה היית בטוח שהיא עדיין אוהבת אותך.

יופי זה לא הכל בחיים, אתה יודע.

גם זה לפרוייקט הזה.

אמילי.