אני, אני תמיד האמנתי בלנטור טינה.

אני חושבת שמעולם לא הרגשתי חמלה כלפיי אדם.

אני עליונה, אני מוכשרת, אני גאון - אני הכי טובה.

אני תמיד צודקת.

אם עשית לי משהו, ולו הקטן ביותר, היחס שלי לא מגיע לך.

כי אני עליונה, אני מוכשרת. הרבה יותר ממך.

כשאדם פוגע בי, כך, כמו שהוא, הלז הנורא הזה, פגע בי- אני לא שוכחת.

ולעולם לא אשכח.

אני אמרר לו את החיים, עד הדקה האחרונה, עד שהוא בכלל ישכח מאיפה זה התחיל.

אבל אני לעולם לא אשכח.

אני אחפור בזה, עוד ועוד ועוד, עד שאגיע לעצם. וכשאגיע לעצם אשבור אותה בתנועת יד חדה ואמצוץ את המיץ הנהדר הזה של הכאב האחרון שלך.

אני תמיד עושה את זה.

אני כבר מכירה את ההרגשה הפאנטסטית הזאת של לפגוע במישהו כל כך חזק עד שאת רואה את הפרצוף שלו מדמם מבעד לארשת הפגועה.

אני פשוט נהנית מזה.

אבל אני לא סדיסטית - אני לא עושה זאת בשביל ההנאה שבזה.

אני עושה זאת בשביל להחזיר. כי אני לא מוכנה שיפגעו בי, שיכעיסו אותי, שירגיזו אותי, שירתיחו אותי, שיכאיבו לי - אני לא מוכנה!

ואם עושים את זה, זה פורם את החבלים שמכריחים אותי להיות בשקט ולא לפגוע חזרה, כי הטאבו הופר; עכשיו תורי.

ואז אני לא עוזבת.

אני לא נוצריה. לעולם לא אהיה. קשה לי עם האמרה הזאת של הלחי השניה.

ישו היה נמושה. איך הוא יכל לתת למישהו לפגוע בו כך, להעליבו - פיזית או מנטלית ולא לפגוע חזרה?

מצדי זה היה ותמיד יהיה עין תחת עין, שן תחת שן.

אבל אני גם לא יהודיה. אני בחשתי בנושא הזה של דת כבר שנים. אני מכירה את האידיאולוגיה של ישו, את האמונה המונותאיסטית הראשונה של אברהם ואת חמשת עמודי האסלאם של מוחמד. אני אפילו חקרתי בנושא שלושת אבני החן של הבודהה.

אבל, אין סיכוי שאני אאמין בזה שיש מישהו יותר עליון ממני, שיכול לעשות יותר ממני, שצודק יותר ממני.

אין אדם, או יצור, או כל דבר אחר שיותר גדול וגבוה ונהדר ממני.

אני הכי. הכי מהכל.

עין תחת עין, שן תחת שן.

כשפוגעים בי, אני מאדימה ופוגעת חזרה.

כשמעציבים אותי, אני מאדימה ומעליבה.

כשמכאיבים לי, אני מאדימה ודוקרת במקום הכי כואב.

אבל כשמחמיאים לי, אני שותקת.

לא, אני לא מאמינה בכל מה שכתבתי ואני לא נרקסיסטית כמו הדמות שמדברת.

תהנו,

אמז [שעכשיו בת 13 חוקית ]